הספר משרטט סגנונות חשיבה שונים בפרשנות המקרא של ימי הביניים מרש``י ועד שפינוזה, ומנסה להעמידם בהקשר זמנם. רש``י ביקש למצוא שילוב הרמוני של פשט ודרש למטרות פדגוגיות. אבן עזרא גילה את חשיבות ההקשר הדקדוקי והסמנטי בעקרון מנחה, וביקש לצמצם למינימום את האלגורזה הפילוסופית. הרמב``ן בפירושו נתן לגיטימציה לפרשנות הקבלית, וכן גילה, בהשפעת הפרשנות הנוצרית, את פוריותה של הפרשנות הטיפולוגית-הסטורית. הרלב``ג סבר שפתרונן של כל הבעיות הפילוסופיות, הפיסיקליות והפרשניות הוא בהישג יד. ושפינוזה נתן מבע שיטתי ראשון לביקורת המקרא בראשית הזמן החדש.