ספרה של נירה טסלר עוסק במוטיב הפרח באמנות של נשים שהשתייכו לזרם המודרניסטי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. בתחילה מובא דיון במשמעותו הסמלית של הפרח בטקסטים קנוניים דוגמת "שיר השירים", אשר בו משולה האהובה ל"שושנה בין החוחים" ול"גן נעול". דימויים אלגוריים אלה חלחלו במרוצת הדורות לאיקונוגרפיה הנוצרית, עטפו את דמותה של מריה במטפורות מרהיבות וזכו לביטויים בשדה האמנות הפלסטית במהלך המאות
ה-12 עד ה-19.
במרכז הספר מובא דיון על אודות משמעות השינוי שחל באופן תיאור הפרח באמנות נשים אמריקאיות אוונגרדיות במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בשלושה מרכזים מודרניסטים: ניו-יורק, קליפורניה, מקסיקו. נירה טסלר מסבירה כיצד יוצרות מודרניסטיות מתחומים שונים, דוגמת גלספל, שטטהיימר, או'קיף, פלטון, קנינגהם, מת'ר, מודוטי וקאלו, אשר היו מודעות לסמליותו הדתית של הפרח ביהדות ובנצרות, הפכו אותו לדימוי אלגורי אשר מייצג את האישה החדשה, המודרנית, בעלת העמדות האינדיבידואליות. זו פרשנות נרחבת למהותו, סמליותו ותפקידיו החדשים של הפרח בגישה נועזת ומקורית, בהקשר של מאבק הנשים להשגת זכות הבעה והצבעה.
הספר נחתם בהצגת עבודות של יוצרות אמריקאיות פמיניסטיות עכשוויות, דוגמת שיקגו ושפירו, אשר מבצעות מחוות לאותן יוצרות מודרניסטיות באמצעות דימוי חדש ונועז של הפרח, תוך כדי שימוש בחומרים "נשיים" ובטכניקות חדשניות – בבחינת חיבורן אל אימהותיהן הרוחניות.