“לא סתם אהבתי את הספר הזה “על רקע רומנטי“. “על הנייר” אני והגבר שאני אוהבת וחיה איתו כבר עשרים שנה, נקרא לו ל’, נראים הכי לא מתאימים בעולם. יש בינינו הפרש שנים גדול, נולדנו וגדלנו בזמנים אחרים ובארצות שונות ושפת האם שלנו שונה. הוא מופנם ושקט, אמן, איש של חומרים ומרקמים ואני אישה של מילים שאוהבת לדבר. ובכל זאת משהו קרה במפגש בינינו והדליק ניצוץ ולהבה שבוערת כבר יותר מעשרים שנה.
באחת הפרדות הרבות בינינו בתחילת הקשר, הכרתי בחור אחר. שוב “על הנייר” הוא היה מושלם בשבילי, בגילי, רווק, עובד בהי-טק, רוצה מאוד להתחתן, ההתחלה הייתה מבטיחה אבל מהר מאוד משהו לא עבד. לעומתו ל’ היה גרוש עם ילדה מתבגרת והדבר האחרון שהוא רצה זה להתחתן ולהקים עוד משפחה. אני הייתי רווקה בשנות השלושים כמו משתתפי סדנאות הפנויים פנויות וכמו גיבורת הספר “על רקע רומנטי”, כי לא סתם אני מספרת פה את סיפור חיי, וכל מה שרציתי אז היה כבר למצוא מישהו לאהוב, שיאהב אותי, ושנחיה יחד ונעשה ילד. ובכל זאת, הנה אנחנו עשרים שנה אחרי, עדיין יחד. אז מה כמו בשירה היפה של צרויה להב, מה בסופו של דבר מחבר שני אנשים יחד? על שאלה זו מנסה לענות גם מרים קוץ, עיתונאית ועורכת ותיקה ומוערכת ב”ידיעות אחרונות”, בספרה “על רקע רומנטי“.
קוץ מספרת כי כתבה את הספר כי רצתה למפות את השקעים והרמות בסיפור אופייני של אהבה בלתי אפשרית: בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור, ככה מתחילים הרבה סיפורי אהבה, אבל אף אחד לא יודע איך הם נמשכים. מי ישרדו עד קצה האופק הרחוק של סיפורי האהבה ומי יצנחו אל כל מהמורה אפשרית בדרך אל האושר.
את מימי, גיבורת הספר, אנו פוגשים לראשונה כשהיא רווקה תל-אביבית בת 35, פסיכולוגית העוסקת באימון פנויים ופנויות המחפשים בני זוג. הספר נע בין הזמנים, ואנו פוגשים אותה גם כצעירה שנות העשרים, סטודנטית המתאהבת בבחור שנראה כבר מראש כבלתי אפשרי לאהבה. מיקי הוא מדריך טיולים המתמחה בעיקר בהיעדרויות ארוכות מהארץ ובתמרוני התחמקות מכל מחויבות למערכת יחסים רצינית.
מעבר לסיפור מבקשת קוץ להבין את הסיבות, מדוע אנחנו נמשכים לבלתי-אפשרי? מה יש באיש הלא נכון שלא נותן לנו מנוחה ומחזיר אותנו שוב ושוב לאותה נקודה? האם זה אופי? חינוך? גורל? האם זה בגלל הילדות? אולי האיש הזה מזכיר לנו איזה חלום רומנטי שדהה ואנחנו מנסים להפיח בו צבע וטעם ורוח חיים, למרות שכל אחד (חוץ מאיתנו, כמובן) יכול לומר בוודאות שמדובר בטעות איומה?
גם אני התאהבתי בנעוריי בבחור חמקמק, בא והולך, שמעולם לא נתן לי את ההרגשה שאני האישה היחידה בחייו. אבל אז כנראה זה מה שהייתי צריכה או יכולה לקבל. דרך המבט שלו והאהבה שלו, כי הוא באמת אהב אותי בדרכו, למדתי לאהוב את עצמי, ואת עצמי איתו. הרגשתי חכמה, יפה, סקסית וזה היה שווה את ההיעלמויות וחוסר הביטחון שהיה בקשר. בסוף המחיר היה כואב מדי, כי תמיד יש מחיר והקשר נגמר.
והנה פסקה מהספר, שמתארת את מיקי ומימי אבל יכולה באותה מידה לתאר את היחסים שהיו לי אז:“אני כל כך רוצה שתהיי מאושרת הוא אומר לה בכל פעם מחדש. והנה לך עוד משפט חלול ששום אמת אין מאחוריו. וזה גם משפט מסיר אחריות. אולי הוא באמת רוצה כל כך שאני אהיה מאושרת, אבל הוא עוד לא החליט אם הוא לבדו יישא בכל האחריות הכרוכה בתהליך של הפיכתי למאושרת. כן, אפשר להגיד שהרצון שלו שאני אהיה כל כך מאושרת מוכרז בזאת ככישלון הכי גדול של חייו”.
ואחרי זה שלא רצה לקחת אחריות עד שהכרתי את האיש שלי, חיפשתי אהבה ויצאתי להמון דייטים. לכן גם הזדהיתי ואהבתי את אבחנותיה של מימי, הפסיכולוגית, לגבי שפת הדייטים שאותה היא מנסה ללמד את מטופליה. כי מימי לא רק מעבירה להם סדנה קבוצתית, היא גם יוצאת לדייטים עם חברי הסדנה כדי לתת להם אחר כך טיפים איך להתנהג ובעיקר כנראה איך לא.
“דברנות יתר בבליינד-דייט היא נוראה כמו דברנות יתר בעת מתן עדות בבית משפט… תדבר פחות, היא רוצה להגיד לו, כי במוקדם או במאוחר הכול ישמש נגדך”. או כמו שהיא מסבירה לאותו דייט, אלכס, מאוחר יותר “אי אפשר להתחיל את החיים הזוגיים מהאמצע, אפשר להתחיל אותם רק מההתחלה”, למרות שגם היא מבינה ש“אף אחד לא טוב בבליינד – דייט, להתאהב בפקודה זה לא קטע טבעי לבן אדם”.
אהבתי את תיאורי הסדנה והמטופלים שלא מתייאשים מהחיפוש הלא פשוט אחר אהבה. את דמויות המשנה ברומן שלכל אחת מהן יש סיפור אהבה שהיא מנסה לפתור. כל אחד ממטופליה של מימי בסדנת הפנויים והפנויות מחפש אהבה בדרכו: באדישות, באובססיה, בשכלתנות, בפריעת מוסכמות חברתיות, בגירושים – כאשר מתברר שהנישואים הגיעו לקיצם, ועוד ואריאציות, וכולם, על פי דרכם, מאירים את השאלה המרכזית: מה זאת אהבה? ואיך נדע שהפעם, היא-היא האהבה הנכונה.
תשובה אחת לכך מצאתי בפסקה יפה במיוחד בספר:”ככה מתאהבים, כשהחשמל הסטטי שלך ניצת אבל לא שורף אותך, יש רגע של התכה ואתה שורד אותו, האטום שלך נבקע אבל אתה לא מתפוצץ. יש כאלה כמו מיקי שלא עומדים בזה, הם מתחשמלים מדי פעם, אך רק כדי להתקצר ולהעלם והוא חוזר רק לאחר שהוא מצפה את כל החוטים מחדש ומתאפס.
לקראת אמצע הספר פוגשת מימי בגבר חדש, איתן, שם סמלי שמרמז שעליו אולי אפשר לסמוך, וגם המקצוע שלו סמלי, הוא משפץ ומרפא רהיטים שבורים ואולי גם לבבות. איתן גר ועובד באותו בנין בו נערכות הסדנאות שלה, גם הוא לא בדיוק מתאים “על הנייר” הוא עוד לא פנוי אלא רק פרוד, אבל משהו שם נראה בטוח יותר. כנראה שאין באמת תשובה לשאלה, מה זאת אהבה, צריך פשוט להמשיך לחפש.”
![עטיפת הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEvMTA3MDYuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
