עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה בוחן את ראשיתה של סיפרות ההשכלה העברית בגרמניה, ואת ההנחה המקובלת בין חוקרי ההשכלה כסיפרות וכתנועה היסטורית, שהמאפיין אותה הייתה בעיקר החילוניות. היסטוריונים מודרניים המשיכו בקו זה. מחקר סיפרות ההשכלה גופה הוביל את המחבר באפיקים שונים – שהוכתבו על ידי סיפרות זו עצמה.
סיפרות ההשכלה בראשיתה, על היקפה במיכלול הז'אנרים הסיפרותיים והמסאיים השונים – בסיפרות יפה, במאמרים ובסיפרי עיון, פילוסופיה, לשון ומיקרא – הייתה סיפרות עברית-יהודית שדנה בנושאי ההשכלה מבחינה דתית, תוך אימוץ קריטריונים אסתיטיים ותרבותיים ששאבה ממקורות הנאורות האירופית. כאלה היו דרישות התיקונים בחינוך הדתי והקלה מעול המינהגים והאיסורים, בין השאר, שנשמעו בין המשכילים.
היה זה מהפך שיזמו המשכילים העבריים – מהפך תרבותי, ששאף לסינתיזה בין השכלה ויהדות במאבק ליצירת 'יהדות ההשכלה', תוך ביקורת המימסד הרבני. סופרי ההשכלה העברית לא ראו סתירה בין השכלה ויהדות, בין נאורות 'נאורה' לבין 'יהדות ההשכלה' – יהדות פתוחה וסובלנית – בהשקפתם של המשכילים. תפיסה יסודית זו הביאה את המחבר לבחון את המגמות הדתיות בסביבה התרבותית והרוחנית הכללית שבה צמחה ההשכלה, ובעיקר את תופעת הדאיזם בנאורות האירופית.
פרקי הספר הראשונים בחלק "הנאורות האירופית: דת הנאורות" עוסקים בהגות הדאיזם בשלושת מרכזיה הראשיים, באנגליה, בצרפת ובגרמניה מסוף המאה הי"ז ועד אמצע המאה הי"ח, והשפעתה על ההשכלה העברית.
החלק המרכזי של הספר מציע תפיסת יסוד של 'יהדות ההשכלה' – תפיסה חדשה של היהדות, כפי שהתבטאה בכתביהם של המשכילים העבריים הראשונים, מהם מתונים בגישתם, מהם קיצוניים יותר, שדרשו תיקונים מסוייגים במיסגרת המורשת הדתית של היהדות.
מקביל להם החלק השלישי, "חכמים בתקנתם", הדן במשכילים היהודיים הקיצוניים, שעיקר כתיבתם הייתה בשפה הגרמנית. דרישותיהם הופנו לתיקונים ולריפורמה נרחבת ביהדות, בעיקר בעיקבות הדאיזם האירופי, מוּנְחים בשאיפתם להשיג שיוויון זכויות ליהודים ולעדכן את הדת היהודית ברוח הזמן.
החלק הרביעי של הספר, "ריפורמה – הלכה למעשה", מעלה את מאבקי הריפורמה – עוד לפני הופעת תנועת הריפורמה הדתית – לתיקונים בסדרי בית הכנסת, בסידור התפילה, ובמינהגים, שהגיעו לשיאם בפולמוס ההיכל הריפורמי בהמבורג ב-1818. פולמוס זה התנהל בחלקו בעברית והשתתפו בו משכילים קיצוניים ולמולם רבנים חרדיים.
פרופ' משה פלאי עומד בראש התוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת מרכז פלורידה, באורלנדו, ומופקד על הקתדרה על שם אייב וטס וייס. לימד באוניברסיטאות קורנל, טקסס וישיבה אוניברסיטה בארצות-הברית, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטה העברית בירושלים.
פירסם עשרות רבות של עבודות מחקר ועיון בסיפרות ההשכלה והתחייה ובסיפרות השואה, וכן את הספרים הבאים:Haskalah and Beyond: The Reception of the Hebrew Enlightenment and the Emergence of Haskalah Judaism (2010); The Shadow of Death: Letters in Flame (2008); השכלה ומודרניזם התחלות והמשכים: התקבלות ההשכלה המוקדמת במאה הי"ט ובשילהי התקופה. הקיבוץ המאוחד (תשס"ח); כרם חמד – חכמת ישראל היא "יבנה החדשה", מפתח מוּער לכרם חמד, כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה ובאיטליה (תקצ"ג–תרט"ז), הוצאת מאגנס (תשס"ט); בכורי העתים – ביכורי ההשכלה מפתח מוּער לבכורי העתים (תשס"ה);In Search of Genre: Hebrew Enlightenment and Modernity (2005); דור המאספים בשחר ההשכלה (תשס"א); שער להשכלה – מפתח מוּער להמאסף (תשס"א); סוגות וסוגיות בסיפרות ההשכלה העברית (תשנ"ט); התרבות העברית באמריקה: 80 שנות התנועה העברית בארצות-הברית (תשנ"ח); במאבקי תמורה: עיונים בהשכלה העברית בגרמניה בשילהי המאה הי"ח (תשמ"ח);The Age of Haskalah (1979); מהדורה חדשה ומעודכנת (2006); משה מנדלסון: בכבלי מסורת (תשל"ב). כן ערך את הירחון העברי למשפחה ואת הריבעון הסיפרותי ניב (בניו-יורק) בשנות פעילותו בתנועה העברית בארה"ב. חתן פרס פרידמן לתרבות עברית באמריקה לשנת תשנ"א. זכה בפרס החוקר המצטיין בשנים 1996, 2006, באוניברסיטת מרכז פלורידה. כיהן כנשיא איגוד הפרופיסורים לעברית בארה"ב, 2007–2009.