“באופן מפתיע לא גדלתי על דבורה עומר. ספריה נחטפו בספריה ועמדו על מדפי הספרים של חברותי ואיכשהו, קשה לי להסביר איך, רובם לא הגיעו לידי. אני זוכרת במעומעם אחר צהריים אחד (מיני רבים אחרים) שביליתי אצל דודי ודודתי , שכבתי על בטני על מיטתה הזנוחה של בת דודי שהתגיסה וכמו תמיד שלפתי ספר מן הכוננית הנמוכה ושקעתי בקריאת "הכלב נו נו נו". קראתי גם את "מי ראה את קפיטן קוק" ואפילו קניתי וקראתי אותו לבכורי אבל אני לא זוכרת מספיק בשביל לכתוב עליהם משהו משמעותי.

ובכל זאת- כל סדרת הספרים החינוכיים לגיל הרך- מ"מגדל של קוביות בניתי", דרך "הנשיקה שהלכה לאיבוד" ועד "לא מתחשק לי" הגיעו אלי במשך השנים וקראתי אותם לילדי הקטנים. הם ככבו אצלנו למשך תקופה ארוכה ולמרות רתיעתי מספרים חינוכיים אני חושבת שהם ככבו בצדק.

באחת מן השבתות, לפני שנתיים בערך, באה אלינו חברה והביאה לבתי את הספר הזה- "סיפור שקרה לי בדרך". לא ממש התלהבתי כי הספר נראה לי קצת קטן עלי ועליה אבל היא התעקשה שאקרא לה ממנו שוב ושוב ובמבט לאחור אני מבינה אותה.

על הספר הזה חתומות שתי סופרות: דבורה עומר וורד רביב - שורץ.

מישהו זוכר את ורד? זאתי ממגדל של קוביות?

"ורד לובשת שמלה אדומה.
סנדלים לבנים היא נועלת וגרבים ורודים היא גורבת.
ורד עומדת מול המראה ומסתרקת יפה יפה במסרק ובמברשת.
הביטו הביטו על ורד: נכון שהיא נהדרת?
ממש גברת."

בבית שגדלתי בו היו אומרים- "היא שוב פעם עומדת מול הראי" אבל מורד מתפעלים. כנראה שפרופ' עמירם רביב (היועץ הפסיכולוגי החינוכי שעומד כבר שנים מאחורי המגדל, הנשיקה ועוד) לא ייעץ למשפחה שלי.
מסתבר שורד הנהדרת היא הבת שלו והיא גדלה והפכה לורד רביב- שוורץ – עו"ד במקצועה, סמנכ"לית בחברת היי טק ואמא. כשבתה הייתה בת שנתיים וחצי היא הרגישה שחסר לה ספר, נדבך משלים בין המגדל לנשיקה, וגייסה את דבורה עומר, שהייתה כבר חולה ומיעטה בכתיבה, ליצירה משותפת של הספר הזה. אודות לורד הוא צעיר ועדכני (יש בו ילדה שקוראים לה ליאן ואין בו טלפון חוגה אבל זה לא רק זה, זה משהו באווירה וכנראה גם באיורים של טלי מנשס) ואודות לדבורה עומר הוא, כמו שאר ספריה, פשוט וברור, כן ולא מתחנף.

אני חשדנית כלפי ספרי נושא, כאילה שמיועדים לפלח השוק הצר של בני שנתיים עד ארבע, מחולקים לפרקים לפי שלבים התפתחותיים, נוגעים ברפרוף בעשרות התמודדויות וכן הלאה; אבל נראה לי שגדולתה וקסמה של דבורה עומר (גם בספרים שכתבה לילדים גדולים יותר) הם ביכולת לתת לילד, ואגב כך גם לאמא שלו, הרגשה שהם לא לבד ולעשות את זה בחן.
אנחנו לא לבד ולא המצאנו שום בעיה- כדאי מאוד לגלות את זה מוקדם ככל הניתן וזה אפשרי, במידה מסוימת, אם מספרים לנו את זה.

כי כשקראנו את הספר הזה גילינו שלא רק אנחנו מתגעגעות לשמלות בחורף ומתפשרות בסוף על תלבושת רב עונתית ושגם במשפחות אחרות מתמקחים על הגבול הדק בין אוכל בריא לממתקים ולא רק אצלנו משחקים בשתי אימהות ותינוק שהוא גם גיבור על (טוב אולי האחרון הוא כן רק אצלנו) וגם בבית של מאיה ותמר (לא רק לנו קוראים תמר. ידעתם?) תיבת התחפושות היא המשחק הכי אהוב, גם לאחרים ישנם פחדים שקשה להם להסביר את מקורם וגם אצלם רבים על הצבע של הצלחת.
ויש בזה משהו מאוד מרגיע, כמו לשמוע שאמא שלכן, כמוכן בדיוק, קנאה באח הקטן שלה וצבטה אותו בסתר מתחת לשולחן ובכל זאת עכשיו הם חברים.”

“"אמא, מתי את ואבא מתגרשים?" שאלה בכורתי בהיותה בת ארבע.
"אהה... מה? למה שנתגרש? אמא ואבא אוהבים אחד את השני ולא מתכוונים להתגרש. למה את שואלת?" השבתי המומה מהשאלה, שכן בניגוד לכל הסטטיסטיקות, אין לנו במעגל הקרוב שהילדה מכירה זוגות שהתגרשו.
הילדה לא השיבה כמובן לשאלה שנשאלה, אבל המשיכה בבטחון רב: "אני חושבת שאבא יכול לבנות בית בחנייה. הוא יקח את הסיר הגדול ולך ישארו המחבתות. אני אגור פעם עם אבא ופעם איתך."
"אבל מה אעשה כשתהי אצל אבא" זרמתי איתה, "ונראה לי שאבא ישתעמם כשתגורי איתי, לא?" המשכתי בתקווה להציל את נישואיי.
"אבא יקח את המחשב, גם ככה הוא כל היום משחק בו ואת תוכלי לקחת את הספה ולישון." זהו. חלוקת רכוש נעשתה, נשאר רק לזרוק את הנעל ברבנות וסיימנו. כל היום ניסיתי לדובב אותה ולא הצלחתי להבין מאיפה עלה הרעיון הזה. בדקתי עם הגננת ומסתבר שגם בגן אף אחד לא דיבר על הנושא ובקבוצה שלה לא היו ילדים להורים גרושים.

אחר כך נמצא הפתרון. בעקבות הצלחה של "הנשיקה שהלכה לאיבוד" קנינו את הספר "סיפור שקרה לי בדרך", ספר חדש יחסית של דבורה עומר ובעל תכנים עדכניים יותר (כך לדבריה). תכנים שמטפלים בנושאי גירושין, שוויון בין המינים ומשפחות אלטרנטיביות. לפני שינה הקראנו לה סיפור מהספר לפי תור, יום בעלי ויום אני. הספר כבר עבר כמה סבבים, אך מסתבר שהצלחנו לשמור על הסדר ולא יצא לי אף פעם לקרוא את הסיפור בו לילדה נחמדה יש שני בתים. בבית אחד יש לה מיטה ורודה ובאחר כחולה. בבית אחד יש לה דובי ובבית אחר בובה. בבית אחד מכינים חביתיות ובבית שני פיצה ובשני הבתים יש אנשים שאוהבים אותה מאוד-מאוד. (האמת היא שאני לא כל כך זוכרת את הפרטים, אבל זה העקרון).

במשך ימים ארוכים היא התעקשה שנתגרש ודיברה על זה בגן, אצל סבים ואצל החברים. ימים ארוכים היינו צריכים להזים את השמועות ולהחזיר את מספרי הטלפון של מטפלים זוגיים ומגשרים, אבל בסוף גם השיגעון הזה עבר ואושר לנו להישאר ביחד.
כעת הספר עבר בירושה לאחיה בן השנה וחצי של התולעת שכבר גדלה בשלוש שנים מאז ועברה לספרים אחרים של דבורה עומר.”