“משפחה של עולים חדשים קשת יום המעתיקה תכופות את מקום מגוריה עקב הסתבכויות חוזרות ונשנות של הבן-פטר-עם החוק,עומדת במרכז הסיפור הזה. אם המשפחה,הקוראת עתידות בקפה ,בעודה שורדת אך בקושי את ההווה שלה הרצוף קשיים,היא הדמות המרכזית בספר הצנוע הזה.
גם פה,במשכנם החדש ברחוב התל-אביבי השוקק חיים (אני מהמרת על רחוב עמק יזרעאל)מסתבך הבן,ועושה מעשה שאין ממנו דרך חזרה.
העלילה היא לא הצד החזק של הספר הזה,אבל הכתיבה מאוד יפה ונוגעת.
הספר עוסק בעיקר בבריחה ובבדידות.כל אחד מהדמויות בורח ממשהו.
תחושת הבדידות זועקת,וקולה מהדהד לכל אורך הספר.בבדידותם מוצאות הדמויות נחמה אחד אצל השני,והחיבור ביניהם מעצים את תחושת הבדידות והתלישות.
הסופרת הצליחה לשאוב אותי אל תוך שלל רגשות,מהצד הפחות סימפטי של הסקאלה,כשהבדידות,העצב,והייאוש שולטים ביד רמה.
כתיבה מיוחדת ומסקרנת יש לעינת יקיר.הכל מאוד אוורירי ומרומז,נוגע לא נוגע.היתה לי תחושה כאילו על כל מילה שכתבה הסופרת,היא תלתה פיסת בד,מעין וילון אוורירי ושקוף המוסיף איזה מעטה מסתורין למילים. כאילו היתה כוונה מראש שהן לא יהיו לגמרי ברורות. יש איזו עמימות בכתיבה,ובאותה מידה העמימות הזו תורמת למיוחדות של הספר.
מתי אני יודעת שהספר הוא טוב? כשאני מלבישה על אנשים מהמציאות את אחת מהדמויות מהספר.
ובעודי קוראת את הספר הזה,נתקלתי בקשיש ג'נטלמן שהאיר אלי פניו בחיוך גדול והציע לי לעקוף אותו בתור.(סירבתי,ברור).
החיוך שלו שבה אותי,כי היה בו בחיוך הרחב הזה רצון לחברה,לשיחה קטנה,לחיבור אנושי.ואז עלתה לנגד עיניי דמותו של הזקן(כן,כך הוא נקרא בספר). השכן ממול,הקשיש הערירי הצמא כל כך להרגשה של לשוב ולהיות חלק ממשהו.
כתיבה נפלאה,דבר שבהחלט יגרום לי לחפש את ספרה הנוסף.”
