הספר מאשים את מנהיגיו של היישוב העברי בארץ ישראל ומנהיגי היהודים בארה"ב בהאשמה שלא עשו די למען הצלת יהודי אירופה בתקופת השואה. המנהיגים הציונים-יהודים טעו ויתרה מכך – חטאו – כאשר השקיעו את מיטב כוחותיהם בהקמת המדינה והזניחו את נושא הצלת היהודים. המנהיגים לא הבינו את המצב, לא צפו את התפתחות המאורעות ואת התוצאות המחרידות – וכשהבינו וניסו לפעול להצלה - היה מאוחר מדיי ומעט מדיי. הספר טוען שאם המנהיגים היו פועלים בזמן, אפשר היה להציל – ואת זה לא עשו.
העיתונים בארץ הכחישו את הידיעות על ההשמדה וכתבו שהמספרים של הקורבנות מוגזמים, והידיעות שכן פורסמו לא הובלטו דיין. בספר מובא פרוטוקול של הסוכנות היהודית בראשותו של בן-גוריון ,שהחליט לא לבקש להפציץ את אושוויץ – דבר ההופך על פניה את הטענה הידועה: "מדוע בעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ?".
הספר מסכם טענות קודמות בנושא הזנחת ההצלה ומביא עובדות היסטוריות השופכות אור חדש על שאלה נוקבת זו בפרט ועל השואה בכלל. על פי המחבר, אנו מצווים לזכור את השואה וללמוד עליה, על כל היבטיה, גם הלא-נעימים בעבורנו – וכפי שכתב שפינוזה: "שומה עלינו ללמוד היטב את העבר על מנת לא לחזור בהווה על שגיאות העבר".