“יחסית לגילה הצעיר, גבולותיה של מדינת ישראל השתנו פעמים רבות. יתירה מזו, עוד לפני הצהרת העצמאות, גבולותיה של המולדת המיועדת, כפי שנקבעו ע"י החלטות והצהרות בינלאומיות, השתנו בהתאם לאקלים המדיני. בספרם "הכרעות גבוליות", מתארים אורי נאמן ודוד ארבל (שניהם בכירים לשעבר במוסד ובקהילת המודיעין) את צמתי ההכרעה בהם התמודדו ההנהגה הציונית (טרם קום המדינה) והנהגת המדינה (לאחר מכן) עם החלטות הרות-גורל בעלות משמעויות לגבי גבולות המדינה ואת אופן קבלת ההחלטות. צמתי ההכרעה הנסקרים בספר הינם: תוכניות החלוקה טרם קום המדינה, מלחמת השחרור, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יום הכיפורים, ביקור סאדאת בירושלים, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם אוסלו וההתנתקות.

מבין כל המנהיגים אשר אחזו בהגה בצמתים אלו, אין אחד אשר ישווה לדוד בן-גוריון. הייתה בו מזיגה נדירה של מסירות חסרת-פשרות למטרות הציונות, אינטלקט חריף, ראייה מפוכחת של המציאות ואופי נחוש. נראה כי הוא היחיד אשר ידע להעריך נכוחה מתי יש לוותר ומתי יש להעז. הצהרת בלפור הבטיחה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל המנדטורית, הכוללת את עבר הירדן המזרחי (בירדן של היום). ואולם, משהתחוורה התנגדותם הנחרצת של הערבים, חלה נסיגה מהצהרה זו. וועדת פיל החליטה לפיכך על חלוקת הארץ. התנועה הציונית בהנהגת בן-גוריון החליטה להשלים עם החלוקה. הרביזיוניסטים והשמאל היהודי ("ברית שלום", "השומר הצעיר" והמפלגה הקומוניסטית) התנגדו לחלוקה, אך מסיבות מנוגדות: בעוד שהרביזיוניסטים שללו ויתור על חבלי ארץ, השמאל היהודי התנגד לחלוקה משום שתמך במדינה דו-לאומית. הפלשתינאים התנגדו גם הם לחלוקה. כאשר שאל חבר וועדת פיל את אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, אם פלשתינה תוכל "לבולל ולעכל" את 400,000 היהודים שכבר נמצאו בה הוא השיב במילה אחת ויחידה: "לא".

דוגמא קיצונית לתהליך קבלת החלטות שערורייתי מובאת בפרק המתאר את הסכם אוסלו, שתחילתו בשיחות לא מחייבות ולא רשמיות בין שני "אידיאליסטים שוחרי שלום" – רון פונדק ויאיר הירשפלד לבין נציגי אש"פ, שיחות שהתנהלו בליווי של יוסי ביילין ושמעון פרס. כזכור, התחייב ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בעת בחירתו לראשות הממשלה להביא הסכם שלום חדש "תוך שישה עד תשעה חודשים", אך ניסיונותיו להגיע להסדר עם חאפז אל-אסאד (אשר הלך בינתיים בדרך כל בשאר) עלו בתוהו. יתכן שזו הייתה אחת הסיבות שרבין החליט בסופו של דבר לתת גושפנקא רשמית להסכמות שהתגבשו בין פונדק והירשפלד לבין בני שיחם מאש"פ. ואולם, מן הצד הישראלי, "לא נקבעו לצוות המשא ומתן מטרות סופיות ולא הותוותה מפת דרכים שתנחה אותו. לא היו דיונים רציניים על הכיוון של התהליך כולו... וזאת בניגוד חריף למשלחת הפלשתינאית שמטרתה הייתה ברורה – יצירת בסיס למדינה פלשתינאית".
הספר מצטט ראיון שהעניק יוסי ביילין כמה שנים לאחר חתימת הסכם אוסלו. הדברים מזעזעים ואני מרגיש צורך לצטט מהם.ביילין נשאל אם הוא או רבין הבינו בתחילת התהליך כי הוא יוביל למדינה פלשתינאית.
"לא," ענה ביילין, "...אינני זוכר שום דיון אמיתי ונוקב על פתרון הקבע."
המראיין נדהם: "...בשום שלב לא שאלתם את עצמכם לאן כל זה מוביל?"
"לא", ענה ביילין.
"לא שוחחת מעולם עם רבין על המשמעות של אוסלו בטווח הארוך?"
"אף פעם."
"כלומר, הולכים לתהליך היסטורי שאין דרמטי ממנו, ובשום שלב לא אומרים... נבדוק לאן בעצם אנחנו הולכים?"
"רבין... הדחיק את זה... רבין חשב שזה יתגלגל, ראה איזה משהו אינסטרומנטלי כזה, איזושהי אוטונומיה שאולי תהיה מדינה ואולי לא. לא הייתה לו תמונה ברורה."
הפרק על אוסלו מסתיים בדברים אלו: "תשע שנים לאחר מכן, במארס 2002, כשמניין נפגעי הטרור הגיע לאלפים, כבש צה"ל במסגרת "חומת מגן" אותן ערים פלשתיניות שישראל מסרה לידי הרשות הפלשתינית כחלק מהסכמי אוסלו." אירוני ועצוב הוא כי רבין ז"ל, אשר יצא כנגד "תרבות הסמוך", נתן דוגמא קיצונית לתרבות זו באופן "ניהול" תהליך אוסלו. כפי שאנו יודעים היום, התוצאות היו טראגיות.

איכות הכתיבה של הספר היא סבירה. לא מצאתי בו ניתוחים מקוריים ותובנות חדשות, אך רצף התיאורים של צמתי ההחלטה ו"ההכרעות הגבוליות" בהחלט מעניין ושופך אור על תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים מן הגורליים ביותר לעתיד ישראל.”