כצלמים העוסקים בתיעוד אנחנו מנסים כמובן לצלם את "משק כנפי ההיסטוריה", לתעד אירועים המוגדרים מראש כהיסטוריים. אבל האם באמת הם כאלה שיעמדו במבחן הזמן? לפני שנים לא מעטות, אני זוכר, צילמנו "היסטוריה": פינוי צה"ל מהערים הפלסטיניות בעקבות הסכמי אוסלו. היסטוריה? ודאי שלא. רק אפיזודה חולפת. אבל אנחנו ממשיכים לצלם, ולא רק את יצירי התקשורת האינטרסנטית הרואה לעתים תכופות צל הרים כהרים. אנחנו חייבים לצלם גם על פי הבנתנו, לא רק על פי "הזמנה". אין אנו נביאים אבל אנחנו משוטטים ומצלמים מתוך אהבה לצילום ומתוך הבנה שיש חשיבות לתיעוד. מה חשוב ומה לא? ברור שרק חלק מזערי מתצלומינו הוא בעל ערך שיחרוג מגבולות העכשיו. איזו תמונה תיחרת בזיכרון הקיבוצי שלנו ואיזו תיבלע בתוך אינספור האימז'ים שאנו מייצרים ותישאר קבורה בחור השחור של הארכיונים שלנו? אנחנו מצלמים, כמובן, מתוך אהבה לצילום, אבל גם כי שמנו עצמנו לאספני הזיכרונות, מלקטי אבני הפסיפס של הזיכרון הוויזואלי שלנו כפרטים וכחלק מהחברה. אנחנו שומרי הראש.