בלשון איטית מסיעה הדוברת את עצמה ואת הקוראים למחוזות מעורפלים בילדותה - קשריה המתוחים עד להתפקע עם משפחתה – וגם למחוזות טעונים פחות מבחינה רגשית ותודעתית – אך גם כאן, מתברר, נשמע הדהודם של המחוזות הקדומים.
השירה של שירה סתיו נכתבת מעמדה של מאבק ומחאה, אבל גם מתוך כמיהה חריפה לדיאלוג. היא ספוגה באלימות המשתקפת, בין היתר, בסצנות המומחזות באורח תיאטרלי, מוגזם במכוון, ובגוונים האירוניים, לעתים הסרקסטיים, הנלווים ללשונה של הדוברת. לשון איטית, חמה וחושנית, משתוקקת למגע, אך למודה פגיעות, ולכן, מגששת, חשדנית וזהירה.
"את השיר הראשון כתבתי בגיל שש, כשהייתי בכיתה א'. אני זוכרת את שתי השורות הראשונות בו: "יש לי יש צעצועים / הם כל כך כל כך יפים". נראה לי היום, שמה שקלטתי אז בחוש של ילדה היא יכולתו של השיר לקיים דבר מה שאינו מתקיים למעשה. מיותר לציין שהשיר דיבר על צעצועים שלא היו ברשותי. בילדותי כתבתי המון, במחברות מכורכות. ככל שגדלתי, המחברות נעשו דקות יותר וריקות יותר. כתבתי פחות ופחות. משכתי את ידי מן הפרוזה בשלב מוקדם מאוד. והשירים – מעטים וקצרים. עד לפני כמה שנים נהגתי לומר לחבריי שהמודל שלי הוא המשורר אברהם בן יצחק, שפירסם 11 שירים בחייו (אבל איזה שירים!). השירים בספר נכתבו על פני כחמש עשרה שנים, ואולי יותר מזה. קשה לשחזר. אני כותבת שירים משום שיש סיפורים שלא ניתן לספר אותם. השירים מאפשרים לי להסתובב במעגלים סביב המקום שבו אני נדרשת ללכת ישר, ולהנביע מתוכו מעגלים נוספים. עם השירים אני יכולה לדבר על כך שאינני יכולה לדבר. השירים מאפשרים לי לקצוץ את השורות, לשתוק את המילים, לחטוף את הנשימה, לחיות את הדבר המקוטע."
שירה סתיו, ילידת 1971, חיה בתל אביב. חוקרת ספרות ומלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מנחה סדנאות כתיבה בבי"ס "מינשר" בתל אביב. מבקרת ספרות ב'הארץ ספרים', עורכת ומתרגמת. זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרות 2009. זוכת פרס 'טבע' למשוררים בתחילת דרכם בפסטיבל השירה במטולה 2007. ערכה את הספר פתאום כבו כל האורות מאת תרצה אתר, המכנס את יצירתה בפרוזה (הקיבוץ המאוחד 2010).