בכרך זה, האחרון בסדרת מחזותיו המקובצים של חנוך לוין, מובאים המחזות: 'תיאופנו היפה'; 'החייל הרזה'; 'מוריס שימל'; 'הבכיינים'; 'איחש פישר'; 'המביט'. כולם מעזבונו של חנוך לוין. 'הבכיינים', המחזה האחרון שכתב לוין, הוצג בתיאטרון לאחר מותו (לוין החל לביים אותו בימיו האחרונים, כששכב בבית-החולים, ולאחר מותו השלים אילן רונן את עבודת הבימוי). ב-2011 העלה התיאטרון הקאמרי את 'איחש פישר', בבימוי של רוני פינקוביץ'.
החייל הרזה – תמונה 1
[לילה. שביל בשדה שומם המוביל לבית. החייל הרזה מגנב בחושך עם פנס לכיוון הבית]
החייל הרזה: כשחזרתי סוף סוף מהחזית והתקרבתי לכפר של הבית שלי לאחר חמש שנים שלא הייתי בו, תקפה אותי התרגשות כזאת שלא יכולתי להמשיך ללכת. חשבתי שאני נופל ומתעלף מדפיקות לב. אלוהים, כמה מוכר וכמה זר נראה הכל. לא ידעתי אם אני ער או חולם. ומילא הדרך, היער הקרוב, הכפר, אבל עוד מעט אראה את אשתי ובני. את בני ודאי לא אכיר, הוא היה בן שלוש כשהלכתי. את אשתי אכיר. היא כבר לא תהיה יפה כמו פעם, לא, הרעב, הגעגועים ודאי החלישו אותה. אני אמצא שערות שיבה בראשה וקמטים בפניה. אבל העיניים שיביטו בי, הן יהיו אותן עיניים, וכשהיא תחבק אותי אריח את ריח הגוף שלה מפעם, והיא תבכה, וגם אני אבכה, והרגע הזה של הפגישה המחודשת יהיה שווה לי הכל. טוב לסבול חמש שנים עבור רגע כזה. שנינו נעמוד מחובקים שעה ארוכה ונבכה על חמש שנים מחיינו שהלכו ולא ישובו. ועם הילד זו תהיה תחילתה של היכרות מחדש. הוא יתעורר בבוקר ויתקע בי עיניים שואלות, אולי יש לו אפילו חרב-צעצוע, ויצפה ממני לסיפורי גבורה ותהילה. "אבא שלי חזר מהמלחמה!" הוא יספר בגאווה לכל החברים שלו, ולשם כך אני צריך לספר לו סיפורים, אני שראיתי את המלחמה רק מהתחת, כי כל הזמן ברחתי וברחתי ושמעתי את הפגזים והכדורים מבקשים להשיג אותי ומתנפצים סביבי, ורק שמעתי את צעקות הנהרגים והנפצעים סביבי של אלה שברחו איתי. הלוואי שהייתי בכל זאת מַפנה מפעם לפעם את הראש לאחור לראות מה באמת קורה כשנלחמים. אבל איך יכולתי כשכל-כך פחדתי?