אחי, הצימאון, הוא ספרה השמיני של חוה פנחס-כהן. השירים מציבים תפנית פואטית וכיוון תמאטי שונה מכתיבתה המוכרת. המשוררת משלבת כאן התבוננות בנופי מדבר, בשפכי נהרות ובחוף הים התיכון עם התבוננות פנימה, אל הגוף, אל נופיו הפנימיים, אל הכאב ואל הזיכרון, אל המקום בו המוות נולד מהחיים ונפרד מהחיים, כמו אח ההולך לעולמו, ומשאיר אחריו תיבת תהודה שממנה נוצרת היצירה.
ההתבוננות בנוף מלווה בקריאה ובנוכחות האות והמילה העברית, שהיא גם תיבה וגם בית. שתיהן חורגות מתפקידן כחלק מרצף היוצר משמעות, והופכות לאובייקטים להשתקפות העולם הפנימי של האישה היוצרת. כל מעשה היומיום: תליית כביסה, בישול, נהיגה או דיבור יש בהם כוח יוצר, הרואה בעולם מילים המחפשות להן מקום או בדפי ספר.
השירים נעים בין עוצמת החוויה המתבוננת, שקוראת את העולם כדי לתת לו שם, לבין צורך לצעוק את צעקת היש המתמלא מהאין, בין האימפרסיה לאקספרסיה המתאחדת מכוחה המיתי של השפה העברית.

שם הספר
מסע איילה
נהר ושכחה
הצבע בעיקר
שירי אורפאה
משיח - שירים על מה ששח לי מנחם אהובי