הקבלה היא ממקורות היניקה החשובים של יצירת עגנון. ספר זה מכוון את הזרקור לעבר צפונות אלה ומגולל את היקף ידיעותיו בקבלה, את יחסו אליה, את זיקתו לחוקריה ולמקובלים ואת המיתוס האישי שיצר לעצמו. מתוך כל אלה מצטיירת ביוגרפיה רוחנית של אחד מעמודי התווך של הספרות העברית המודרנית.
חקר זיקתו של עגנון לקבלה מתבסס על השוואות טקסטואליות בין כתביו למקורות קבליים מגוונים, שהיו בידיו כחומר ביד היוצר, ומתוך כך נידונים דרכי העיבוד הספרותי של המקורות הקבליים ועיצובם של הגיבורים ביצירה הספרותית לאור מוטיבים של ספירה קבלית מסוימת. הספר דן גם במידת השפעתם של זרמי הקבלה השונים על יצירת עגנון, כגון ספר הזוהר, קבלת האר``י והחסידות, וכן בשאלת הזיקה שבין עגנון לראי``ה קוק. ממצאי הספר זורעים אור חדש לא רק על יצירת עגנון אלא גם על תולדות הקבלה: המושג הקבלי בהקשרו הספרותי-המודרני מהווה שלב נוסף בגלגוליה של הקבלה בעת החדשה.