בראשית דרכו גינה חיים נחמן ביאליק את הליריקה "הריקה" והרגשנית של משוררי דור חיבת ציון, המתלוננים על לִבּם "הנקרע לגזרים" או על כינורם "הנשבר לרסיסים". בהשראת הגותו של גתה, חשב המשורר הצעיר שרק חיבורו של שיר סיפורי רב ממדים עשוי להיחשב הישג פיוטי ראוי לשמו.

לימים גילה ביאליק שאף הוא אינו יכול להתנזר משירי דמעה ואנחה, וביקש לברוא בשיריו דמעה חדשה – "דמעה נאמנה" – שבכוחה לעורר את הלבבות מאדישותם. הוא גם גילה במאוחר את "סוד הצמצום". בעקבות משוררים כדוגמת לרמונטוב, שילר, היינה ובודלר, החל בחיבורם של שירים ליריים קצרים ומעובי משמעות. שיריו אלה ("לא זכיתי באור מן ההפקר", "לבדי", "הכניסיני תחת כנפך" ועוד) היו ועודם פסגותיה של הליריקה העברית – אבני חן שאפשר להפוך ולהפוך בהן מבלי להגיע לסוף חקרן.

הספר הניגון שבלבבו מתחקה אחר דרכו של ביאליק אל השיר הלירי הקצר, ובוחן מהלכיה של דרך זו. אגב כך נבחנת גם דמותו של "האני" הדובר בשירים אלה. באמצעותה הציג ביאליק דיוקן עצמי מעורר הזדהות, אך גם דיוקן קולקטיבי של היהודי הארכיטיפי – יושב-האוהלים והנודד – שבכל דור ובכל אתר.

זיוה שמיר, מבכירי חוקריה של השירה העברית החדשה, מלמדת ספרות עברית במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת סמינר הקיבוצים. בעבר עמדה בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ובראש בית-הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג באוניברסיטת תל-אביב. רוב ספריה מוקדשים לעיון ביצירות ביאליק ואלתרמן. המחַברת זכתה בפרס עקביהו על מפעל חיים בחקר השירה העברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן.

שם הספר
מבעד לפשטות
באין עלילה - סיפורי ביאליק במעגלותיהם
להתחיל מאלף שירת יונתן מרטוש
מסות על תום האלף - עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף"
על עת ועל אתר