הזמן והאחר הנו "לידתה וניסוחה הראשון" של מחשבתו של עמנואל לוינס, כך לפי עדותו שלו עצמו. בארבע ההרצאות שנתן בין מרץ למאי 1947 , לוינס בונה מהלך פנומנולוגי מרשים ומגובש שבתוכו זרועות האינטואיציות המרכזיות שתמשכנה להפרות את כל הגותו. לראשונה סולל לוינס באופן חד וברור את הדרך החדשה בה ילך לאורך חייו ויצירתו: ממחשבת הזהות אל מחשבת האחרות, מן האני הבודד אל היחס עם הזולת.

הפנומנולוגיה של הזמן והאחר היא עשירה ומגוונת: הבדידות, נדודי השינה, היש, העונג, הסבל, המוות, הזמן, וכמובן הזולת על מופעיו (הנשי, הבן), כל אלו זוכים כאן לניתוחים מקוריים ועמוקים, המתכתבים ומתווכחים לסירוגין עם ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית כולה: מפרמנידס ואפלטון עד ברגסון, סארטר וכמובן היידגר. מתוך פנומנולוגיה זו מנסח לוינס את מחשבת האדם שלו, ומוביל את הקורא מעולם ה"יש" אל האופק של הזולת שביחס אליו מגלה הסובייקט את צורתו המקורית.

הזמן והאחר ניגש למלאכה זו מתוך עיון במסתורין של הזמן, שהנו המסתורין של העתיד או של המוות: מהו טיב יחסנו לאחרות של העתיד? מהו יחסנו למוות? ומהו הקשר שבין אחרות העתיד לאחרות הזולת? בסגנונו הייחודי מציע כאן לוינס לראשונה את אחת התזות היסודיות והנועזות ביותר בכל הגותו: "היחס עם העתיד מתממש בפנים-אל-פנים עם הזולת".

הספר תורגם לעברית על ידי אלעד לפידות ומצורפת לו אחרית-דבר מקיפה מאת אלי שיינפלד

שם הספר
אתיקה והאינסופי - שיחות עם פיליפ נמו
תשע קריאות תלמודיות
אלוהים והפילוסופיה
הומניזם של האדם האחר
קריאות תלמודיות חדשות