בספר שלפנינו שתי מסות נרחבות, המתארות שתי התחלות בשירה העברית: תחילתה של שירת הנשים העברית שהתפרצה אל ספרותנו (שקודם לכן לא ידעה אף משוררת אחת) ו"נתקבלה" ובמידה מסוימת "בוייתה" בשנות העשרים והשלושים; והוכעתה של "שירת תל-אביב", שאף היא חלה בראשית שנות העשרים והגיעה לביסוס ולקביעת-דפוסים בשנות השלושים. שתי המסות מתארות זירות של מאבקים, תהליכים דיאלקטיים של עיצוב מיתוסים תרבותיים – המיתוס של ה"נשיות" העברית והמיתוס של "העיר העברית". בשני המקרים מדובר בתופעות תרבותיות עזות קיום, עמוסות מתח וחותרות להבעה ולאישור עצמי, הנתקלות במחסומים לשוניים, תרבותיים, אסתטיים ואידיאולוגיים והנאבקות על זכותן לביטוי ולהכרה. שתי התופעות הללו אינן הוויות הסטוריות חתומות, אלא הן ממשיכות להתהוות ולהתפתח לנגד עינינו. בתיאור מסאי מלא תנופה וחיוניות מגיש לנו החוקר-המבקר הידוע תמונות רחבות, מרהיבות של נופי תרבותנו.

חידוש מפתיע ימצא הקורא ברשימה החותמת את הספר ובה תיאור מפגש ההתוודעות של דן מירון עם יוכבד בת-מרים. בכשרון מספר מעצב כאן המחבר את דמותה של המשוררת הגדולה. הפורטריט אפוף האורצל מביא את הספר לפורקן לאחר האור המושחז, המסמא, השפוך על מרחב העלילות של המסות הראשונות.

שם הספר
הספריה העיוורת
אם לא תהיה ירושלים - הספרות העברית בהקשר תרבותי-פוליטי
המתמיד - ביאליק
הרופא המדומה - עיונים בסיפורת היהודית הקלאסית
הסתכלות ברב נכר