חידוש מעורר עניין מעמיד לנו המבקר והחוקר דן מירון בקובץ זה. לא עוד התגדרות ביצירה הספרותית בהקשֵרה המצומצם או ביוצר בפריפריה המצומצמת שלו. בספר זה יש משום נסיון יומרני לתאר את מקומה של הספרות בתוך החיים החברתיים-תרבותיים שלנו ולהתריע על הצטמקותו והתכווצותו של מקום זה. כלולות כאן מסות הדנות בהקשר החיים והתרבות של הספרות העברית כפי שהוא מתגלה לאור המשבר התרבותי שבו אנו נתונים; משבר זה הוא מוקד העיון של הספר כולו.
התהייה "אם תהיה ירושלים" איננה בעלת אופי קיומי אלא בעלת אופי מוסרי. "אינני מטיל ספק בכך שירושלים שלנו, ירושלים היהודית, הריבונית, תוסיף גם תוסיף להתקיים. השאלה המעָנה היא לא שאלת ההוויה כשלעצמה אלא שאלת תוכן ההוויה וטעמה." – – – "בלב כל אחד מאיתנו טמון הגרעין הקשה של הכוח והנחרצות הקיומיים. השאלה היא מה יצמיח גרעין זה מלבד חיים וחרות לאומית; מה טעם יהיה לפירותיו התרבותיים-רוחניים. בתשובה לשאלה הזאת גלום תוכן חיינו בעתיד. במובן זה, השאלה אם תהיה או לא תהיה ירושלים היא גם השאלה אם תהיה או לא תהיה ספרות עברית המסוגלת לתרום תרומה של ממש לעיצוב התרבות הלאומית שלנו ..."
ואם יש כאן היסט במוקד, בזווית ההתבוננות, הרי שסגנון הכתיבה הוא אותו סגנון האופייני לדן מירון מאז. בכתיבתו יש מזיגה נדירה של ידע נרחב ומעמיק ושל שליטה מופלאה בשפה העברית, שנעה בין התבטאות בוטה לבין פאתוס ופיוט שלעולם לא נעדרו ממנה הברק, האנרגיה וכושר ההמצאה.