“"הגיאוגרפיה היא נשמת אפה של המלחמה" (עמוד 41).

רומן המלחמה הקצר "בל יעלה השחר" מאת פט פרנק (הוצאת דשא, 1960) תיאר את קורותיה של פלוגת נחתים (מארינס) מדיוויזיית הנחתים הראשונה המהוללת במלחמת קוריאה בקרב הנסיגה ממאגר צ׳ואסין. הספר נפתח כשהפלוגה בעיצומו של מסע הנסיגה בגבעות הקפואות של קוריאה לעבר הנמל שבו עוגנות ספינות הצי במטרה לפנותם למקום מבטחים. הפלוגה משמשת בתפקיד הקשה והמסוכן של משמר אגפי לרג׳ימנט הנחתים כולו.

גיבור הספר, קפטן סם מקנזי, הוביל את פלוגה ד׳ בלחימה מאז הנחיתה באינצ׳ון ועד עתה. מקנזי הוא קצין נחתים ותיק. "הוא סיפר להם על גוודאלקאנאל, על הג׳ונגל המסריח ועל ההתקפות המטורפות של הבנזאי" (עמוד 21). מקנזי יודע שלאנשיו קר, הם עייפים, יש מחסור בתחמושת ואספקה, והמצב נראה רובו ככולו חסר סיכוי. "הם לא דמו כלל לפלוגה של מארינס. ואפילו לא לשרידיה של פלוגה. חיילים כגון אלה לא נראו מעולם על מגרשי המסדרים של קאנטיקו ולג׳ן. אך הם היו מארינס, על אף הכל. הם היו מזויינים, יכלו עוד לעמוד על רגליים ולצעוד, הם ילחמו, והם מסוכנים" (עמוד 18).

הדרך שבה הוא מבקש לשמור על מורל גבוה היא באמצעות הבטחה שבעוד רגע, ואז ברגע שאחריו, יפתחו את בקבוק הסקוץ׳, אותו בקבוק ויסקי שאשתו אן נתנה לו בטרם יצא לקרבות במלחמת העולם השנייה. אז אמרה לו אן שהוא יידע מתי הרגע הנכון לפתוח אותו, ומקנזי מצדו תמיד חשב שיגיע מועד חשוב ומתאים יותר. עתה, דומה שהרגע קרב ובא.

דמות אחרת היא זו של הסרג׳נט ג׳'ון אקלנד. "עוד לפני מבצע צ׳ונגגין הועיד אותו מקנזי לקבלת עיטור הצטיינות, וראה בו מועמד מתאים לקצונה" (עמוד 6). אקלנד התגייס לנחתים במלחמת העולם השנייה, כמו מקנזי, ולקח חלק בנחיתות באותם איים נידחים ובלחימה ביפנים. "אני הייתי במקום ושמו איוו" (עמוד 35), סיפר לאחד מחבריו. איוו הוא קיצור לאי איוו־ג׳ימה. אקלנד ומספר נחתים נוספים הם אלו שבעזרתם הצליח מקנזי לקדם את הפלוגה לעבר הנמל הכסף.

מקנזי ידע שמסע הנסיגה הוא מרובה סכנות, משום שהצבא הסיני ירדוף אחרי כוחות הנחתים על כל צעד ושעל. אך הנסיגה היתה סיכון מחושב מצד הפיקוד האמריקני. קפטנים, הסביר מקנזי בספר, אינם לוקחים סיכונים מחושבים. "קפטנים עלולים רק לשגות, ותו לא. גנרל עשוי ליטול על עצמו סיכון מחושב. אם עולה הדבר יפה בידו, אין מכנים עוד את הפעולה כ'סיכון מחושב'. היא הופכת 'מבצע מתוכנן כהלכה'. אך אם נכשלה הפעולה, היא הופכת שוב להיות 'סיכון מחושב'." (עמוד 122). על מקנזי ומקביליו, מפקדי הפלוגות בדיוויזיית הנחתים הראשונה, הוטל לוודא שהפיקוד הבכיר לא שגה הפעם.

פרנק, סופר מוכשר, היטיב לתאר תלאות הפלוגה ורגעי הקרב הקשים. כך למשל, כאשר תקפו הסינים את האגף של הרג׳ימנט נערכה הפלוגה לבלום את המתקפה. "פלוגה ד׳ קצרה את גל המסתערים הראשון. מקנזי הורה לא לירות עד שהסינים יקרבו כדי מאה אמות, אך מעט לפני כן החל אחד המקלענים שמאחוריו לפלוט אש מחמת עצבנות, ודי היה בכך כדי לגרום לכל הפלוגה כולה ללחוץ על ההדק" (עמוד 142).

אך הפלוגה לבדה לא היתה מצליחה לבלום את גלי הסינים שהסתערו על האגף, לולא זכתה לסיוע אווירי צמוד ממטוסי קרב של הצי שהמריאו מנושאת המטוסיים "מפרץ לייטה", והטילו פצצות נאפאלם לעבר העמק. "מקנזי לא הבחין במטוסי הקרב הצוללים, אלא לאחר שהגיעו לנקודה בה שחררו את מטענם. ופתאום התנשאה חומה של אש במקום בו היה לפני רגע גל של אויבים מסתע־רים. חומת האש לא כבתה ולא הומכה, שכן האש של פצצות הנאפאלם היא אש דביקה. היא נדבקת לכל דבר ולא מרפה ממנו בטרם אוכל כליל. שם, במישור, היו המוני בני אדם עולים בלהבות. היה זה המחזה המלחמתי האיום ביותר שראה" (עמוד 143).

זהו ספר קטן, כתוב היטב שתופס בקורא ולא מרפה עד לרגע הסיום ובו לבטיו של אקלנד האם לפתוח או לא לפתוח את בקבוק הסקוץ׳. מפקד חיל הנחתים, הגנרל אלכסנדר ואנדרגריפט, כתב על הספר שלהערכתו הוא "ירתק את אנשי המארינס ושאר החיילים במשך שנים רבות". זו הערכה קצת מופרזת, אבל גם כך וגם כך מדובר ברומן מלחמה מצוין.”