למרות ריבוי זרמיה וחצרותיה המסועפות טבועה החסידות בחותם של אחדות רעיונית, שחוזרת ומתגלה בה עד זמננו זה. בעובדה, שגם בשואה ובחורבן לא ניתקה רציפותה של השלשלת, יש כדי ללמד על חיוניותה ההיסטורית והרעיונית של החסידות, שעד היום לא נס לחה ולא סר חנה בעיני רבים. חיוניות זו נובעת, במידה רבה, מן הויתור שוויתרה החסידות על תמונת עולמה המורכבת של התיאוסופיה הקבלית, ומן העדיפות המכרעת שהקנתה לתורת האדם במסגרת הגותה. החסידות מבקשת להורות לאדם את דרך ההתחדשות הרוחנית, שמעיקרה הולכת ונמשכת לאין סוף, דרכו של היחיד הנאבק לעולם עם עצמו ולגלות את האלוהי שבקרבו.


גם תורתה החברתית של החסידות תרמה הרבה להתרחבות מעגלי השפעתה ביהדות מזרח אירופה במאתיים שנות קיומה האחרונות, ואפשר שהוויתה החברתית של החסידות וחוויות ההשתייכות, הביטחון והתעוררות הלב הכרוכה בה, השפיעו בעקיפין גם על חוקי הציונות המגשימה בראשית המאה הזו. המסגרת המוצקה של השותפות החברתית בחסידות יכולה היתה לשמש אב-טיפוס אפשרי של חברה אידיאליסטית, שהתרוממות הרוח והתלהבות ההגשמה הן מסימני ההכר שלה.