חוה פנחס כהן על הסיבות להולדת הספר הזה:
ספר השיחות הזה מכניס לסדר ולסיפור מאורגן את מה שיכול היה להמשיך ולהסתובב בין הספרים ובין המילים ובשיחות האקראי. שנים ארוכות הכרתי את ישראל אלירז, כמורה ב"כרם", כמחזאי, כפרוזאיקן, ככותב ליברית וכמשורר. תהליך ארוך של היכרות צומחת ומשתנה. שנים שבהן גם אני משתנה, מגלה את זהותי כעורכת, כמשוררת, כאדם הרודף אחר הזמן והשפה.
המוטיבציה הגדולה שלי לקיים את השיחות, היתה לגלות את הדברים שבין השורות, את האדם שמאחורי המילים. את הפואטיקה ההולכת ונערמת בספרים, בזה אחר זה. שירתו של אלירז מתנהלת ומתהווה בעיקרה מתוך התנועה ומתוך הנוף. שירה "מקומית", המזוהה עם נופי הארץ, עם האהבה לארץ, מושכת ומרתקת אותי תמיד, והרגשתי שישראל אלירז — משורר ללא הצהרות פוליטיות או אמירות אידיאולוגיות — דווקא הוא בונה בדרכו שלו שפה המתייחסת למקום הטעון הזה.
ספר השיחות הוא מסע של היכרות בהליכה תרתי משמע, שכן זוהי הליכה בתוואי ספירלי, סיבובי. לכל שיחה היה נושא, אבל מצאנו עצמנו הולכים וחוזרים לנושאים שפיעמו וחתרו מתחת לכתיבה וחוזרים אל הקשר שבין הכתיבה לבין מקום וזמן שבו אנו חיים. וכן, עסקנו רבות במשמעות ה"הליכה" בנוף, בארץ ובדרך שבה מתוך ההליכה נוצרת השפה, השירה בספריו הראשונים של אלירז.
שיחות, יש שהן דיבור אינטימי, הזדמנות לפתוח ולהיפתח, לגעת בדברים ובזרמים המסתתרים מתחת למציאות הפורמלית, שבה ספרים רואים אור, שבה יש מחיצה ומראית עין המפרידות בין הפנים לחוץ. השיחות חילצו מאיתנו את ה"סיפור" האישי; "עכשיו כשאני יושב ומדבר איתך אני רואה שיש לי סיפור. אף פעם לא חשבתי שיש לי סיפור," אומר אלירז בשיחה הראשונה".
ישראל אלירז אומר:
"באתי עד ה־75 ועדיין זוהרת לפנַי ילדותי הרחוקה בירושלים. כל חיי, ככל שכתבתי את ספרַי, סירבתי להתבגר, אבל הזקנתי. איני מקל ראש במסע שעשיתי עם הורי, ילדי, אשתי והמון האנשים שפגשתי ברחוב הראשי של הספרות, השירה, התיאטרון והמוזיקה. אנשים טובים מהם כבר לא אפגוש. כשהחלו השיחות האלה עם חוה נתמלאתי פחד. ידעתי שעם תמלולן ייעלם הקול הדובר, ובהיעדר האנרגיה הקולית הדברים מתרוקנים מעט מנשמתם. אני מקווה שהקורא ישמע את קולי ולא יקרא רק את המילים. השיחות אינן פוטרות אותו מללכת אל ספרי השונים המלווים אותי יותר מחמישים שנה."