החרוז אינו זקוק להצדקה ולהצגה רחבת יריעה של טיבו, משמעותו וחשיבותו. הוא בגדר ביטוי לרוח אלוהים מלאת חיים המרחפת מעל תהום השירים ושפתם. החרוז הוא בגדר עובדה מוגמרת הרווחת באמנויות הכתיבה והדיבור, אף בלא משים. וכשזה קורה – הוא מושך תשומת לב...וצריך, לפיכך, לתת עליו את הדעת ועל השימוש המפותח והמשוכלל בו. גם בימינו אנו המתרחקים כל כך מהחרוז ומהשירה ומקצינים בשבירת הצורה המסורתית עד שמתקבלת, למעשה, מין אופרה בסגנון עממי שאינו מוכר ככזה, אבל יוצר שיתופי פעולה יצירתיים בינתחומיים. אפשר להראות הניצוץ האמנותי הקיים בכל דבר יומיומי ושיגרתי לכאורה – בדיבור ובכתיבה סתמית – אבל ההגזמה אינה טובה כאן ומקלקלת בכל מקרה גם דבר טוב כשלעצמו. לכל צליל, הגה ועִצור ומִלה יש פוטנציאל לחרוז – ויש להעריך הפוטנציאל הזה.