"בדרך מפתיעה ומסתורית, כמו שנוחתת צופית על החלון, הופיע הספר של הדסה טל. לכאורה, הוא עוסק בציפורים, בסוד של הקיום שמעבר לשפה.
אבל, הספר מוליך אותנו דרך מעוף הציפורים לעולם שמסתתר מאחורי; מקום שאין לו מפה, איש לא ראה אותו מעולם, והוא הנפש.
כמו הרטט שנשאר באוויר אחרי שהציפור עפה לה, כך מוביל אותנו הספר לאותו נתיב בלתי נראה שכולנו עוברים בו, ומעטים מבחינים בו."
נורית זרחי
"בְּצָהֹב זְדוֹנִי מַדְלִיקָה / קוּקִיָּה אֶת / כֹּחָהּ / סִתּוּת דַּק מַסְגִּיר / בְּאִישׁוֹנֶיהָ רֵיחַ / זָר // קְרִירָה / הִרְחִיקָה / מֵהַקֵּן / הִשְׁחִירָה / נוֹשֵׂאת צַעַר שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנָּה מַסְגִּירָה"
לפתע מתעוררת הנפש מעצמה ומביטה בָּעולם. ציפורים של יומיום מעוררות בה פליאה. כך, לובשת הציפור ופושטת צורות בשעות שונות של היום, של הלילה ושל העונות.
במקביל, נעה הציפור עֵרָה בתוך הנפש. איך נכנסה פנימה? מנין היא? מסתורין זה משורטט בעטה הדק של המשוררת הדסה טל, המפליא לצייר שירי ציפורים במכחול שקוף כמעט, כמו נכתב רק מה שאין לוותר עליו.
הקורא הולך ומנחש: הציפור היא ציפור לעצמה, עולם שלם ורוחש; אבל היא גם פָּנים, פרצוף המעמקים של הנפש. תהודה דומה מפעימה את האדם ואת שירת הציפורים.
האינטימיות העמוקה שאדם חש כשהוא מקשיב לשירת הציפורים רומזת כי כל לשונות העולם הן מוסיקה אחת.
"צִפּוֹר / שֶׁל קַרְקָעִית / הַמַּיִם / כְּחלָהּ, שְׁטוּפַת יָרֵחַ / בְּנִבְכֵי יפָיָהּ יָשֵׁן הַיָּם כְּמוֹ בְּתוֹךְ סִבַּת חַיָּיו"