הוא פקח את עיניו כבכל הבקרים בשעה שש בדיוק.
הוא התיישב על קצה המיטה, התכופף וכמעט נפל ממנה. ידו השמאלית גיששה על פני השידה ומצאה את שעון היד שלו, הוא נטל אותו, השתרע שוב, וביד השנייה הדליק את האור, הביט בשעון ונוכח לדעת שאכן השעה שש.
והרי הדברים לא יכלו להתנהל בדרך אחרת: אחרי יותר מארבעים שנה, כל גופו כבר התרגל והתכוונן לשעה הזאת, כאילו היה טמון בקרבו שעון מעורר שמעולם לא איכזב. וגם אם בלילה הקודם היה עולה על יצועו ומתכנן לקום שעה מאוחר מהרגיל, השעון המעורר הפנימי שלו היה מצלצל בדיוק בשעה שש בבוקר, ולא היתה שום דרך לשנות את השעה הזאת.
רבים היו הדברים שגופו עשה בשעות הבוקר בצורה אוטומטית, אם ניתן לנסח זאת כך. די אם ניקח את הדוגמה הבאה: היה עליו לגשש באפלה עד שקצות אצבעותיו חשות במכסה הזכוכית של השעון, ליטול אותו בידו, להדליק את האור ביד השנייה, ולבסוף להביט ולראות מה השעה. האם לא היה הגיוני יותר להדליק קודם כול את האור, ואז ליטול את השעון ולראות מה השעה? הרי בראש ובראשונה היה שומר על כוחותיו, וגם על שעוניו, אם ניטיב לחשוב על העניין. משום שבמהלך ארבעים השנים, בשל פעולות הגישוש באפלה, הפיל ארצה ושבר שלושה
שעונים.
אבל איך ניתן לכוון שעון מעורר פנימי לשעה אחרת? הרי אפילו שעון מעורר רגיל, מאלה הניצבים על השידה בחדר השינה, יתקשה להשתחרר מתנוחת המחוגים שלו אחרי שאלה התקבעו ארבעים שנה על השעה שש.
החל באותו בוקר ואילך לא היה לו כל צורך להתעורר בשעה הזאת.
מהיום הזה והלאה הוא בגמלאות.
אך לגופו, ככל הנראה, עדיין לא הגיעה ההודעה הרשמית על אודות היציאה האמורה לגמלאות, והראיה לכך היא שחמש דקות לאחר שהקיץ משנתו, ולמרות ניסיון מהוסס שלו להישאר במיטה עוד קצת, הוא מצא את עצמו, כמו תמיד, עומד על רגליו. בבוקר ההוא הצריבה בבית השימוש היתה כה עזה, עד שהעלתה דמעות בעיניו. הוא עבר לחדר הארונות, חדרון צר וארוך שבצמוד לאחד מקירותיו ניצב ארון קיר לבן. על שני הקולבים הכין ג'ובאני המשרת מבעוד מועד לבנים ובגדים. בליל אמש לא הותיר לו הוראות מיוחדות בנוגע לבגדים שלהם יזדקק למחרת, ולפיכך הכין המשרת הכול כרגיל. כלומר, חליפה אפורה, חולצה לבנה ועניבה כהה.
כשסיים להתלבש הביט במראָה וחש קצת לא בנוח. הוא תהה מדוע. עד מהרה עלתה במוחו התשובה: הוא היה לבוש כבכל הימים, בדיוק כאילו היה עליו ללכת לעבודה בבנק.
והרי לעבודה בבנק לא ייאלץ עוד ללכת.
ולמרות זאת, לא התחשק לו כלל לפתוח את הארון ולבחור בגד אחר. בכל מקרה, מדובר היה במשימה קשה למדי. זה שנים רבות לא ניתנה לו הזדמנות לפתוח את הארון, ליתר דיוק, מאז הוא ואָדֶלֶה החליטו לחלק את הדירה לשתיים, ולכן הוא לא ידע מה ההיגיון שעל פיו סידר משרתו את הבגדים בארון. הוא שוב בחן את עצמו במראה, והפעם דמותו נראתה בעיניו מגוחכת בהחלט. הוא היה לבוש כמי שהולך לישיבת מנהלים, אך הדבר היחיד שיהיה עליו לנהל מעתה והלאה הוא כמות הזמן העצומה שעמדה לרשותו כדי לא לעשות דבר וחצי דבר.
לא, הוא בהחלט צריך להחליף את בגדיו.
הארון היה בנוי משני חלקים המונחים זה על גבי זה, ולכל אחד מהם שש דלתות. הוא פתח את הראשונה ביד ימין ומיד סגר אותה. אלה היו בגדי קיץ. אולי בשנייה. מאחורי הדלת השלישית, לעומת זאת, היו דחוסים בגדי עונת המעבר. איש כמעט שלא לבש בגדים כאלה, משום שעונות המעבר נעלמו זה מכבר, והאנשים היו משנים את לבושם מחם לקר ולהפך בלי כל הדרגתיות.
הגיונו של הסדר בארון התבהר לו כעת. בגדי החורף היו בשלושת הארונות הקטנים שניצבו בצד שמאל. אך בשלב זה הוא איבד לחלוטין את החשק להמשיך בחיפושיו.
מגוחך, אכן כן. אך למי עליו לתת דין וחשבון? הרי אין בכוונתו לצאת מהבית, והוא אינו צריך לארח בביתו איש. אך דבר אחד לפחות היה ביכולתו לעשות, משהו שונה לחלוטין שיכול להפר את השגרה בת ארבעים השנה: להסיר את העניבה. הוא הרים יד לגובה צווארו, והחל מתיר באצבעותיו את הקשר, אך הוא רק הידק עוד יותר את העניבה לצווארו, וממש עמד להיחנק בכל רגע. הוא ניסה לרופף את הקשר, אך הדבר לא עלה בידו. היה זה כאילו ביקש מאצבעותיו לעשות תנועה לא טבעית, והן סירבו לכך. כיצד זה ייתכן? בכל ערב, כשפשט את בגדיו, זה לא קרה לו מעולם.
ודאי, בערב. לא בשבע בבוקר. אצבעותיו, בבוקר, היו מורגלות להדק את הקשר ולא להתירו. אולי זה הסבר אפשרי לתופעה, וגם אות לכך שזה יהיה תהליך ארוך ומסובך, להרגיל את גופו לקצב שונה ולא שגרתי. הקשר בעניבה עמד גם בניסיון האחרון להתרתו. הוא התקשה לנשום. על כן מיהר לחדר האמבטיה, נטל את המספריים הקטנים לגזירת ציפורניים, חתך את הקשר והשליך לפח את שני חלקי העניבה.
הוא שמע נקישות על הדלת. הן היו חרישיות, ולרגע נדמה היה לו שהן פרי דמיונו.
"כן?"
"הכול בסדר, אדוני?" שאל ג'ובאני בחשש.
"כן."
"הכנתי לך שוב את הקפה."
הכין שוב. הוא התעכב יתר על המידה בחדר הארונות וחרג מן הזמנים הקבועים של שגרת הבוקר. ג'ובאני, שהלך אל חדר העבודה כדי לפנות את המגש, מצא שם את ספל הקפה המלא ומיד דאג להכין לו קפה חדש, משום שקפה מחומם גרם לו צרבת. והוא גם הרהיב עוז בנפשו לפנות אליו בדברים, כי חשש שאולי האדון לקה בחולי כלשהו.
המשרת חוּנך לכך מיומו הראשון במשֹרתו: אל לו להופיע בפני האדון או לפנות אליו בדברים לפני שהלה שתה את הקפה.
מאז שהחל לעבוד בבנק התחיל אצלו השיגיון הזה.
מרגע הקיצו, כל ישותו היתה כמוֹנָדָה, כך הגדיר הוא עצמו את המצב המיוחד הזה, ולצורך כך הוא נסמך על זיכרונות מימי לימודיו. זה היה מצב קיומי שבו הוא מסוגר כליל בתוך עצמו, חסר כל יכולת לפתוח ולוּ חרך קטן כלפי חוץ מבלי לחוש כאב דומה לפציעה. קול, תנועה, פנים, כל אלה פצעו אותו. מוחו, מוּגן כל כך, מנותק מהמתרחש סביבו, יכול היה להקדיש את עצמו כליל להתמודדות עם הבעיות שיהיה עליו לפתור במשך היום. כשהגיע למשרד, כבר היו בראשו בצורה בהירה ומדויקת כל צעד שיש לבצע וכל החלטה שיש לקבל. כך, מיד לאחר ששתה את הקפה, היה ערוך ומוכן לקבל פני עולם ומלואו.
בתקופה שעדיין ישן עם אדלה, נהג לפקוח את עינו השמאלית ולהסתובב לעברה כדי להביט בה, והיה משוכנע שדי לו לראות את קווי המתאר שלה בין הסדינים, ומוחו כבר לא יוכל להגיף את שעריו בפני העולם החיצון. הוא היה קם בזהירות מהמיטה — שחלילה לא יעיר אותה — ובצעד מהיר וקליל כשֶל גנב, היה חולף במסדרונות ובחדרי הבית שנראו ריקים מנוכחות אחרת, משום שהמשרת והמשרתת באותה תקופה ידעו לתאם בצורה מושלמת את תנועתם בבית, ונכנסו לחדר מסוים רק לאחר שהוא יצא ממנו.
הזמן הקפוא של הבית היה מחדש את תנועתו מיד לאחר שאחד המשרתים — בערך עשר דקות לאחר שהיה מסתגר בחדר העבודה כדי ללגום ספל וחצי של קפה, הראשון מומתק בכפית סוכר שטוחה, ואילו מחצית הספל השני ללא סוכר כלל, אך תוך ניצול מִשקע הסוכר שנותר בתחתית — היה מקיש בדלת חרש ושואל:
"האוכל לפנות את המגש, אדוני?"
"כן."
והיה נדמה שהבית חוזר לנשום כסדרו, הרהיטים שבים לחרוק, נשמעים צעדים שמחליקים קלות על רצפת העץ המצופה שעווה, ובמרחק שוב נשמע צליל הפעמון של דלת השירות.
אז היה מתחיל לעיין במסמכים שבתיקו, מסמכים שהכין בערב הקודם ולפיכך היה בטוח שהם כולם ערוכים על פי הסדר הרצוי לו, קם ממקומו ומעיף מבט אחרון על המכתבה העצומה, העשויה עץ מהגוני (אדלה כינתה אותה "בימת האשכבה"), שאותה ירש מאביו, ומשם פונה לחדר המבוא, שם המשרת כבר המתין לו עם הכובע בידו ועם המעיל המתאים לעונת השנה: מעיל חורפי, מעיל צמר או מעיל גשם. גם המכונית של הבנק כבר המתינה לו לצד המדרכה, דלת המושב האחורי פתוחה, הנהג ניצב לצדה.
בבוקר ההוא, מיד לאחר שג'ובאני נטל מהמכתבה את המגש, הוא פתח כהרגלו את התיק שהביא מהבנק לביתו, ובו לא נגע כלל בערב הקודם משום שלא היו בו מסמכים שהיה עליו לעיין בהם אלא רק שלושה מכתבים, שאת תוכנם הכיר בעל פה ושאותם שמר בכספת הקטנה של משרדו. גם פה היתה לו כספת דומה. הוא קם ממקומו, פתח את הכספת, נטל את שלושת המכתבים והניח אותם בפנים. מיד התחרט והוציא אותם, התיישב לצד המכתבה, פרשֹ אותם זה ליד זה, ונשאר שם כדי להביט בהם. שלושה מכתבים אנונימיים. וכולם נשלחו אליו לכתובת הבנק.
המכתב הראשון היה מלפני כמעט שלושים שנה:
עשה מה שאתה צריך לעשות, ואתה יודע בדיוק מה.
למה לך למות צעיר?
מיד כשהגיע המכתב הראה אותו לג'רמוזינו, המנהל שלו באותה תקופה.
"מה משמעות הדבר?"
"המכתב חתום על ידי פיליפו פַּלמיזַנוֹ, אדוני הנכבד."
"על מה אתה מדבר! הרי זה מכתב אנונימי!"
"הוא כאילו אנונימי, תאמין לי."
"ומי זה הפלמיזנו הזה?"
שאלה מעין זו יכול להרשות לעצמו רק אדם כמו פֶבּוֹ ג'רמוזינו, שמוּנה לתפקיד מנהל סניף רק חודשיים קודם לכן ונשלח מפירנצה למוֹנטֶלוּסָה.
"הוא ראש המאפיה המקומית, אדוני הנכבד. אומרים ששלושה מתים כבר מכבידים על מצפונו."
ג'רמוזינו החוויר באחת, ובקצה הסכין לפתיחת מכתבים הרחיק מעליו את המכתב.
"קח אותו מיד לקַרַבִּיניֶירי!"
"אתה ודאי מתלוצץ, לא? פלמיזנו ידאג שיירו בי עוד היום."
"ומה רוצה הפלמיזנו הזה?"
"לפתוח חשבון שלמעשה אין לו מגבלות. לפני חמישה-עשר יום זכה במכרז לבניית גשר, ושלשום זכה בעוד מכרז ל..."
"נו, אם אלה הם פני הדברים..."
"מדובר בתשתיות ציבוריות. הוא זכה במכרזים משום שאילץ את המועמדים האחרים לפרוש."
"אבל אם זכה בהם בצורה חוקית..."
"הבט, הסיכון שניקח על עצמנו הוא עצום, בהתחשב בטיפוס הזה."
"אז מה עושים?"
"האם אני יכול לפעול על פי דרכי?"
כך הוא החל את הקריירה המזהירה שלו. הוא קנה לעצמו מוניטין של אחד שיודע להסתדר, של מי שמכיר את אמנות התיווך ומצליח להיחלץ מהמצבים המורכבים והעדינים ביותר, וג'רמוזינו הראה לממונים עליו את אומץ לבו ואת מסירותו לבנק.
המכתב השני הגיע שנתיים לאחר שמוּנה לתפקיד בנקאי-מפקח.
דמו של סטפאנוֹ בַּארֶקָה
על ראשך ועל ראש בנך.
לבטח כתב אותו אחיו של הקופאי בסניף אַלבַּנוֹבָה, שגרם לחסרונם של כשלושים מיליון לירטות שאת כולם הפסיד בהימורים בקזינו המאולתר בכפר שלו ובכפרים הסמוכים אליו, ומשום שלא רצה להיכנס לכלא, התאבד בירייה. כך נסגר העניין. מה רצה האח, סגן שר במשרד האוצר? שהוא, מתוך רחמים או נדיבות, ימעל בתפקידו? אך בהחלט ייתכן שהפרשייה הזאת הועילה לו: לא זו בלבד שהוא אדם שידע להיחלץ ממצבים קשים, אלא שבמקרה הזה אף פעל ללא משוא פנים.
במכתב השלישי, שהגיע שלוש שנים לאחר נישואיו לאדלה, נאמר כך:
אתה יודע שמצמיחים לך קרניים יותר מאשר לשור מסורס?
שאל את הגברת שלך מה היא עשתה אתמול בחמש אחר הצהריים ב"מוטל רֶגִ'ינָה".
והוא שאל את אשתו באותו היום עצמו, בזמן שסעדו את ארוחת הערב.
"מה עשית היום?"
"הבוקר נשארתי בבית, ואחר כך יצאתי וביליתי את כל אחר הצהריים עם ג'אנָה."
ג'אנה, ידידת הנפש שלה, זו שידעה את כל סודותיה, השותפה המושלמת לדבר עבֵרה. כבר לא היה לו חשק לשאול שאלות נוספות, והוא התחרט ששאל אפילו שאלה אחת. ובנוסף על כך, איזו תועלת תצמח לו אם יֵדע יותר על העניין הזה?
הוא קם ממקומו לנעול את הכספת, והותיר את המכתבים על השולחן. לפני שעמד לחזור לשולחנו, העיף מבט החוצה, התחלחל וקפא במקומו.
המכונית של הבנק חנתה לצד המדרכה, הדלת היתה פתוחה למחצה. הנהג ניצב שם, ערוך ומוכן לפתוח אותה לרווחה ברגע שיראה אותו עומד בדלת הבית.
מה מעשיו כאן? הוא קרב חרש לחלון ונעמד כך שהנהג, גם אם יישא את עיניו, לא יוכל לראותו מבעד לזגוגית.
אולי, במהלך טקס הפרידה שערכו לו, קבע פגישה עם אחד מעמיתיו לעבודה ושכח אותה כליל? מר וֶרדיני, כנראה? כן, ורדיני, האיש שעמד לרשת את מקומו, מילמל באוזנו שהם חייבים להיפגש... אך הוא היה בטוח שלא קבעו מועד מדויק.
לא היה לו זמן להרהר בדבר. אם שלחו אליו את המכונית אז ודאי...
עליו למהר ולענוב עניבה!
ובדיוק ברגע הזה ראה את הנהג שולף מכיסו טלפון נייד ומקרב אותו לאוזנו. לאחר מכן סגר האיש בגסות את דלת המכונית, התיישב במושב הנהג, התניע ונסע לדרכו. כפי הנראה שכחו להודיע לו שכבר אינו צריך להסיע אותו לעבודתו. הוא התיישב ושוב הביט במכתבים, אך ההחלטה כבר גמלה בלבו. הוא קירב את המאפרה הגדולה שניצבה שם כקישוט בלבד — עשר שנים תמימות חלפו מאז חדל לעשן — פתח את המגירה האחרונה של המכתבה, ומצא שם קופסת גפרורים ליד חפיסת סיגריות שעדיין היתה חתומה בנייר צלופן. הוא נטל אותה, הדליק גפרור והעלה באש את המכתב הראשון.
בערך חמש דקות לאחר מכן התמלא החדר עשן טורדני וערֵמה של אפר שחור נחה במאפרה.
הוא ניגש לפתוח את החלון כדי לרענן את אוויר החדר, ומאחר שאיש לא עבר במקום, הוא רוקן החוצה את המאפרה. אחרי זמן קצר סגר את החלון וחזר לשבת במקומו.
באופן עצמאי, מבלי שמוחו נתן לה פקודה כלשהי, נעה ידו השמאלית לעבר החלק העליון של המכתבה, אך מאחר שלא פגשה את הדבר שבכל בוקר המתין לה, נותרה תלויה באוויר.
הוא עצמו הביט בפקפוק בידו, והבין שבעצם התכוון ליטול את העיתונים. השומר של הבנק נהג להניח אותם עבורו תמיד באותו המקום. באותו רגע עצמו, ורדיני, ככל הנראה, הוא שעילעל בהם. בנוסף על שני היומונים של סיציליה, היו גם "איל סוֹלֶה — 24 אוֹרֶה", "קוֹריֶירֶה דֶלָה סֶרָה", "לָה סטַמפָּה", ו"לָה רפּוּבּליקה". הוא תמיד החל את הקריאה ב"קוֹריֶירֶה". הוא היה בטוח שוורדיני מתחיל את קריאתו ב"איל סוֹלֶה", העיתון הכלכלי.
יותר משקרא, דיפדף בעיתונים בהיסח הדעת, והתעכב רק על עמודי הכלכלה ועמודי הפלילים. את מודעות האבל, לעומת זאת, קרא בתשומת לב רבה.
הוא החל לנוע באי-שקט בכורסתו, כאילו שהיעדרם של העיתונים על שולחנו ייצג דבר מה שנשלל ממנו שלא כדין.
בשלב מסוים הוא כבר לא עמד בזה. נוכחותם של העיתונים הללו על המכתבה הפכה מבחינתו למשהו נחוץ ביותר שאינו סובל דיחוי. הוא לחץ על מתג הטלפון הפנימי, וג'ובאני השיב לו מיד.
"לך וקנה לי את העיתונים."
"אותם העיתונים כמדי יום ראשון?"
"כן. אה, ג'ובאני, מעכשיו קנה לי אותם מדי בוקר, ותביא לי אותם יחד עם הקפה."
הטלפון צילצל.
הוא אחז בשפופרת כמו שאדם צמא אוחז בכוס מים. בשעה זו, במשרד, כבר היה משיב על חמש-עשרה שיחות טלפון.
"הלו, אבא, זה אתה?"
זה היה לוּאיג'י, מלונדון. הוא נדרך, שיחות הטלפון מבנו היו לרוב מעמסה בלתי נעימה. פעם המניות שלו צנחו, פעם שבר את זרועו, פעם הכה אותו אדם זר... ותמיד אמר את הדברים בטון מתלונן של מי שזקוק לתמיכה, תמיכה שמעולם לא השכיל להעניק לו משום שכלל לא היה מסוגל למלא, בתחום זה, את מקום האם המנוחה.
"כן. צ'או, מה שלומך?"
"אנחנו בסדר. יותר מזה, בסדר גמור. טילפנתי אליך לבנק, אבל הם אמרו לי ש..."
"מהיום אני גמלאי."
"תיהנה מהפנסיה, אבא. מגיע לך. רציתי לומר לך שבעוד ארבעה חודשים, תהיה לא רק גמלאי אלא גם סבא."
נשימתו נעתקה. פשוט כך.
ולא מחמת ההתרגשות. איזו התרגשות היתה יכולה לחולל בלבו המחשבה שייהפך לסבא של זאטוט, שאותו כנראה לא יראה? סבא אמיתי הוא סבא המלווה את נכדו לבית הספר, לוקח אותו לשחק בגינה הציבורית, רואה אותו גדל יום אחרי יום... נשימתו נעתקה משום שפרח מזיכרונו שבנו התחתן לפני שנה. גם את שם אשתו האנגלייה לא זכר.
"כמה... כמה היא יפה... אשתך..."
"ג'קי מרגישה טוב מאוד. ואם יתחשק לך לבוא ללונדון, להכיר את הנכד שלך, יש לנו חדר קטן לאורחים, יש בו מיטת יחיד, ותוכל להישאר אצלנו כמה שתרצה. וכעת אני חייב לסיים את השיחה. צ'או, אבא."
"צ'או, ותמסור ד"ש ממני ל..."
לואיג'י ניתק. הוא עדיין היה מבולבל במקצת. אך מיד שב ועלה במוחו המשפט המנומס של בנו על אודות החדר הקטן המיועד לאורחים ובו מיטת יחיד, שבתרגום חופשי היה נשמע כך: שלא תעז להגיע עם אשתך.
על נישואיו לאדלה לואיג'י לא מחל לו מעולם. הוא היה בן יחיד, קשור קשר הדוק מדי לאמו. וכאשר מיקֶלָה מתה, הילד הקטן היה כה נואש והסתגר בכאבו, שהוא נאלץ, כדי לעודד את רוחו, לשלוח אותו לזמן מה ללונדון, לבן דודו שעבד בסיטי. הוא חזר מלונדון אדם שונה, יותר מרוחק ולפרקים מנותק, אולי היה שקוע מדי במחשבותיו. אחרי שסיים את לימודי התואר הראשון, שב ללונדון ואמר לאביו שלום ולא להתראות.
לפני שהוא התחתן עם אדלה, היה הבן מגיע למונטלוסה בכל שנה בחג המולד. אך לאחר שהתחתן עם אדלה כבר לא שב לבקר שם. מכתבים נדירים, שיחות טלפון פעם בשלושה חודשים. בחישוב פשוט, הוא המיר בן ברעיה. האם הרוויח מכך או שמא הפסיד? אולי כעת, על כף המאזניים של לואיג'י מתווסף משקלו של הנכד העומד להיוולד...
נקישה קלה על הדלת.
"העיתונים, אדוני."
הוא נטל את "קוריירה דלה סרה", אך במקום לפתוח תחילה את עמודי המדור הכלכלי, החל לקרוא קודם כול את מודעות האבל. כעת יכול היה להרשות זאת לעצמו, להעניק את זכות הבכורה להודעות הפטירה, ולעבור בקפידה בזה אחר זה על שמות כל האנשים שהרכיבו את הרשימות האינסופיות של המשתתפים בצער המשפחות השונות.
דלת חדר העבודה נפתחה ואדלה הופיעה, באופן בלתי צפוי. היא ודאי קמה ממש באותה השעה, לבשה חלוק ונעלה קבקבים כשהיא עדיין מדיפה ניחוחות שינה. אלגנטית מאוד ומצועפת. היא נראתה מלאכותית, כהעתק מושלם של אחת מאותן כוכבניות אמריקניות בסרטי השחור-לבן הישנים.
כמה זמן עבר מאז ביקרה לאחרונה בחדרו? לבטח עברו שנים, לא? אך כמה בדיוק? ארבע? חמש? עתה, כשמלאו לה ארבעים, היתה יפה עוד יותר מכפי שהיתה עשר שנים קודם לכן, כשהתחתן איתה.
באופן בלתי צפוי חש תשוקה מפלחת לגופה, אך הוא לא עשה שום תנועה, לא פצה פה, והמתין שהיא תפתח בדברים.
"איך עובר עליך היום הראשון שלך כגמלאי?"
"טוב, שבי."
"לא, אני ממהרת. אני..."
הוא רצה לעכב אותה, להשאיר אותה במחיצתו, ואמר את הדבר הראשון שעלה בראשו.
"לפני זמן קצר לואיג'י טילפן אלי."
"ומה הוא רצה?"
"הוא הודיע לי שהם מחכים לילד."
"יופי. באתי לומר לך שהיום בצהריים אוֹכַל עם ג'אנה. נתראה בארוחת הערב, בסדר?"
"בסדר. ודניאלֶה?"
"דניאלה יאכל במזנון של האוניברסיטה."
בפתח הדלת עצרה והסתובבה להביט בו.
"לא ענבת עניבה."
כשאדלה יצאה, הוא נשאר ללא ניע, נחיריו התרחבו ככל יכולתם, אולי יקלוט את הניחוח הקל של עורה, שעדיין מילא את חדר העבודה.