הרכב נעצר לידו. הנה, זו אמא. מיהר עם התיק, זרק אותו למושב האחורי והתיישב ליד אמו.
שקט, אולי מתוח מעט, השתרר עם תחילת הנסיעה.
"מה נשמע קובי?", הפרה אמא את השתיקה.
"בסדר, ברוך ה'".
"היו לכם מבחנים השבוע? יש מתכונת באופק?"
"לא. רק אחרי חופשת פסח".
"אני מקווה שתהיה מוכן להם כמו שצריך".
"בעזרת ה'".
שוב שתיקה של שתי דקות, ושוב הפרה אותה אמא:
"אה, קובי. תהיה לך גם עוגה ישר מהתנור. זה בזכות סבתא ברכה".
"מה, סבתא תהיה אצלנו השבת?"
"כן, לא ידעת?"
"אה, יופי".
ושוב שתיקה ארוכה.
"נו, קובי תספר משהו!"
קובי עדיין התלבט איך להציג את הדברים. בעצם הוא חושב על כך כבר כמה ימים. הוא ידע שעכשיו, כשהוא יושב לבד עם אמא, זו ההזדמנות. הצורה שבה ינסח את הדברים תקבע אם יקבל את מבוקשו או לא. כעת הם כבר קרובים לבית. כדאי להזדרז.
"תראי אמא, אני חושב בזמן האחרון על עבודה, ככה את יודעת, במוצאי שבתות. אולי שליח פיצה או משהו כזה".
"מה, קובי? שליח פיצה? זה לא על אופנוע? אתה רוצה לעשות רישיון לאופנוע? בשום פנים ואופן, תשכח מזה. בכלל, בשביל מה אתה צריך לעבוד? כבר אמרנו לך שנשלם לך על לימודי הנהיגה".
"לא, אמא, זה משהו אחר".
"קובי, אם זה עוד מאה וחמישים שקל בשביל עוד פתיל תכלת, אני מסכימה. אני רואה שזה חשוב לך".
קובי התפתל בכסאו. הוא העריך את הנכונות של אמא. המשפט הזה שלה הפתיע אותו לטובה. אולי זה אומר שיש סיכוי גם לבקשה של עכשיו...
"לא אמא, זה לא בדיוק זה. את מבינה, פשוט אני... מאוד הייתי רוצה... לנסוע לאומן".
קובי הפיל את הפצצה. הסתכל בזווית עינו על אמא. רצה לראות כיצד בדיוק היא תגיב.
חריקת בלמים. חגורת הבטיחות התהדקה לגופו בבת אחת. כנראה שאמא לוקחת את זה קשה יותר משחשב.
עליזה לנדאו ניסתה להסדיר את נשימתה ולשוות לפניה ארשת של 'עסקים כרגיל', אך ללא הועיל.
"קובי, זה כבר עובר כל גבול!"
כלי-רכב צפרו מאחור. אמא אותתה, יישרה את הרכב והמשיכה לנהוג בשתיקה. כעבור דקה הם כבר היו ליד הבית.
אמא החנתה את הרכב בצורה עקומה למדי. כשאמא כועסת הנהיגה שלה כועסת גם כן... אחר פתחה את הדלת ויצאה. קובי יצא גם הוא, הוציא את התיק הגדול והעמיס על כתפו, חש בנטל הכבד הרובץ עליו. נשמע צפצוף - המכונית ננעלה. פסע אחרי אמא בשתיקה, מתלבט מה לומר ומה לא לומר.
לא היה לו זמן רב להרהורים. אמא כנראה חיכתה לרגע בו תסיים לנהוג. הבינה שהכעס מסכן אותם בנסיעה. כעת שפכה את אשר בלבה: "מילא התכלת. רק עכשיו אני קולטת. התכלת זו רק היתה ההתחלה. זה מתחיל במאה חמישים שקל, ועכשיו אתה כבר צריך אלפי שקלים. בטח תגיד לי שזו רק הוצאה חד פעמית. אבל קובי, אני כבר יודעת: ברסלברים נוסעים כל שנה לאומן. אתה עוד תשעבד את כל העבודה של אבא שלך ושל אמא שלך בשביל השגעונות הדתיים שלך".
קובי שתק. הבין שבמצבים כאלה הכי טוב לא לדבר. הרי כל מילה שיאמר תהיה רק לרעתו. הוא באמת לא ידע אם כל-כך חשוב לנסוע לאומן, למרות שמאיר הביא לו חוברת מלאה בציטוטים ובסיפורי מופתים. גם הר"מ שלו לא כל כך התלהב מהעניין. אבל ההתקפה של אמא נכנסה לתוך רשימת ההתקפות על כל מה שקורה אצלו, והוא כבר למד לא להתרגש.
עלו במעלה המדרגות. גברת לנדאו העדיפה שוב לשתוק. לא רצתה שהשכנות יקבלו אפילו פירור של מידע מה נעשה עם בנה. קובי ידע שההתקפה תתחדש עוד מעט. לפתע נזכר שסבא ברוך וסבתא ברכה נמצאים בבית. אוי, לא! חשב לעצמו. בדיוק עכשיו, כשאנחנו מגיעים הביתה! הייתי צריך להעלות את הנושא מיד בתחילת הנסיעה.
סבתא הגיעה מהמטבח עם הישמע קול פתיחת הדלת. ניחוחות עוגת התותים המפורסמת שלה עלו משם. "או, קובי, הגעת! כמה זמן לא ראיתי אותך!" נתנה חיבוק ונשיקה חמה והביטה בו במבט בוחן. "גבהת", ציינה בסיפוק.
אם קיווה קובי שאמא תתאפק מהמשך הדיון בגלל סבא וסבתא, גילה מיד שההפך הוא הנכון: אמא שמחה להכניס גם את סבתא למאבק הסמוי בינו ובינם.
"אמא, את יודעת? קובי בא היום עם שיגעון חדש: הוא רוצה לנסוע לאומן".
"אומן?!"
"כן, כן, אמא, את יודעת. אומן זה באוקראינה. איפה שכל האוקראינים האלה נמצאים".
סבתא ספקה את כפיה. "קובי, מה יש לבחור צבר לחפש באומן? מילא אמריקה..."
"לא, אמא, את לא מבינה". התנדבה גברת לנדאו להסביר. "זה חלק מהשיגעון הדתי החדש שלו. לנסוע לקבר של רב חרדי שנפטר לפני מאתיים שנה בערך. זה היום מאוד במודה. את לא מעודכנת כנראה. הרבה חבר'ה צעירים היום מחפשים איזה טרנד חדש. החילונים נוסעים להודו והדתיים נוסעים לאומן. זה באוקראינה. הרבה יותר קרוב מאמריקה".
קובי הבין שהמתקפה לא תהיה קצרה. הוא נאנח והוריד את התיק מעל גבו.
"קובי?! מה, אני לא מאמינה! ללכת לקברים?! ועוד בחוצלארץ?!"
קובי אחז בידית התיק שעל הרצפה והביט באמא במבט מתחנן. אבל אמא לא שמה לב. היא שמחה על העזרה שקיבלה מאמה, ומיהרה לתמוך בדבריה כדי שתמשיך לדבר: "זה לא צפוי בכלל, נכון אמא?"
סבתא ברכה יישרה את משקפיה על אפה והקמטים שעל מצחה התחדדו.
"צפוי?! אני חשבתי שגמרנו עם הגלותיות הזו! אנחנו ברחנו משם, מהגלות הארורה, כל עוד נפשנו בנו, ועכשיו הנכד שלנו חוזר לשם?! תגיד קובי, אתה השתגעת? קברי צדיקים זה עבודה זרה! מה אתה חושב שתמצא שם? רק אפר של יהודים נשאר שם. ועוד אוקראינה. אתה יודע כמה יהודים הרגו האוקראינים?"
גופה של סבתא רעד. היא חיפשה כסא לשבת.
סבא ברוך הופיע לפתע מהסלון. "עוד מעט תלבש גם שטריימל וספודיקס ותלך למאה-שערים!" הוא נעמד ליד אשתו והביט בקובי במבט מוכיח ותמה. מסתבר ששמע את כל הדו-שיח ממקום שבתו בסלון.
"יש לו גם ספרים של ברסלב. משם זה הגיע לו", הוסיפה אמא. "זה החבר'ה האלה שרצים ברמזורים בין הגלגלים של המכוניות, דוחפים חוברת ורוצים כסף".
סבתא פתחה את עיניה בתימהון.
"אוי, קובי, מה קורה לך?! תהיה נורמאלי, כמו כל החבר'ה. אל תהיה משונה! אל תהיה משוגע! אתה לא ברסלב, אסור לך להיות ברסלב! אל תעשה בושות!" סבתא דיברה מנהמת לבה.
"זה לא רק זה אמא. בכל שבוע הוא חוזר לנו עם המצאות חדשות. פעם אחת זה היה..." ניסתה אמא להיזכר. "אה, כן, כשחיים בא לפתוח את בקבוק היין לפני הקידוש, קובי לא הסכים. הוא דרש שנעשה חור בפקק ורק אז נפתח אותו".
"חור בפקק... ממש משיגענע", סינן סבא ברוך מבין שפתיו.
"א-גרויסע משיגענע", הוסיפה סבתא שמן למדורה.
"כן, ושבוע שעבר, אני ממש מתביישת לספר את זה קובי, אבל אין ברירה. קובי הלך לאמבטיה. רציתי לשאול אותו משהו. מה זה היה, אה, כן, מתי הוא הולך לפעולה בבני עקיבא. אני שואלת ואני שומעת מעבר לדלת... המהומים. אני אומרת לכם, אני פשוט חשבתי שאני לא שומעת טוב".
"המהומים?!" שאלה סבתא.
"כן, המהומים ושוב פעם המהומים. הממ... הממ...", אמא ניסתה לחקות את הקול.
קובי התפרץ: "אמרתי לך אמא, שאסור לדבר בשירותים".
"הנה, זה בדיוק מה שאמרתי לכם".
סבא ברוך התקרב לבחון את קובי מקרוב. אחר כך ניגש בשקט לבתו ואמר לה בשקט, אבל קובי שמע: "ניסיתם ללכת אתו לייעוץ?"
קובי ניסה לסיים את ההתקפה. הוא החל לגרור את התיק לעבר חדרו.
"לאן אתה הולך בדיוק?", שמע את אמא מאחריו.
"אני מצטער, אבל אני צריך לשירותים, ושם אני לא מדבר...", ניסה להשחיל בדיחה, אולי לצחוק על עצמו גם כן, אבל לבו היה כבד עליו. אמנם קשה לומר שהוא היה מופתע מההתקפה החזיתית, אבל מאוד לא רצה לערב בכך גם את סבא וסבתא. גם כשעבר לישיבה התיכונית - ואז היה זה בעידודם של ההורים - גם אז סבתא היתה ממש לא מרוצה. היא בכלל לא מבינה לשם מה צריך ללמוד כל-כך הרבה תורה, למי זה מועיל? קובי ידע שאת כל מה שהוא לומד על חשיבות לימוד התורה, את כל התפילות שהוא מתפלל בכוונה, את כל עבודת ה' שעולה אצלו רמה - את כל אלה סבא וסבתא אינם מכירים. הם נולדו במקום אחר, גדלו אחרת, התחנכו במשפחה אחרת ובתרבות אחרת.
אבל בסבא וסבתא הוא לא יפגע. עדיף לשתוק. זה ברור.