1. הסוף?
הגעתי אל הרגע האחרון בחיי. עוד כמה נשימות מאומצות, אולי מחשבה אחרונה, וזהו.
שכבתי בתוך סדק צר בין הסלעים והמתנתי לרע מכול. הבנתי מעט באיחור את גודל הטעות שעשיתי כשבחרתי את הנקיק הטחוב הזה לנקודת מסתור ובכך תמרנתי את עצמי לפינה שאין לי ממנה מוצא. גם החיילים הבינו זאת, ולכן הגבירו את קצב התקדמותם. אחד מהם השליך לעברי רימון יד. הוא התפוצץ ברעש גדול, ורסיסיו נקשו על קיר הסלע שמעל לראשי. אמנם הייתי מוגן, אבל גם לכוד. כל ניסיון לצאת מכאן נועד לכישלון: אויביי שלטו על כל השטח שמסביבי, ואפילו ניסיון נואש לזנק אל מי הנהר הגועשים לא בא בחשבון. הם כבר התקרבו לכדי 15 מטרים ממני. אפילו הגרוע שבחיילים לא יחטיא ממרחק קצר כל כך, והם כנראה לא היו הגרועים שבחיילים.
רימון שני, שהתפוצץ קרוב יותר למקום מחבואי, חיזק את תחושת חוסר האונים שהלכה והשתלטה עליי. מתחתי את צווארי והצצתי מהסדק. לא אהבתי את מה שראיתי. הייתה לי הרגשה חזקה שהמסתור שהציל את חיי ייהפך בקרוב למקום שבו גם אסיים אותם.
חייל בעל קרחת מבהיקה הרכיב כידון על קנה הרובה שלו ועבר לראש הטור. הוא דקר את הקרקע ופילס את דרכו במיומנות. ידעתי שמאותו הרגע הם אפילו לא יזדקקו להטלה מוצלחת של רימון יד. בתוך פחות מדקה הם יגיעו עד אליי ויתקעו לי כדור בראש. הגשם התגבר. טיפות כבדות היכו בסלעים וגרמו לרסיסי העופרת הלוהטת שהיו פזורים סביבי לרשוף בזעם ולהעלות שובלים קטנים של אד אפור. נמלאתי כעס ופחד, הרגשתי כמו חיה לכודה היודעת שסופה קרב.
אם לא אצא מכאן חי, לפחות אקח אִתי את מאיר השקוף, חשבתי לעצמי. היה לי ברור שמדובר בפעולת התאבדות, אבל במצבי מצאתי בכך נחמה. החלטתי לזנק ממקום מחבואי ולרוץ היישר אליו. ידעתי שאספוג בדרך קליעים, אבל קיוויתי שלמרות זאת אגיע אליו חי מספיק כדי לעקור לו את הגרוגרת. הסיכוי לכך היה קלוש. ללא ספק נזקקתי לנס.
נשאתי תפילה קצרה שאין אמיתית ממנה ופתחתי בריצת אמוק. החייל הקרוב אליי הופתע עד כדי כך שלא הספיק אפילו להרים את נשקו. חלפתי על פניו במהירות רבה. השקוף עמד כעשרים מטר ממני והביט בי כלא מאמין. מיקדתי את מבטי בו וסחטתי מעצמי את כל המהירות שהצלחתי לגייס. עשרה מטרים... הוא הבין מה עומד להתרחש, ואימה השתלטה על פניו. חמישה מטרים... שלחתי את ידי קדימה וזינקתי בכל הכוח.
ואז, בעודי באוויר, פגעו בי הקליעים.
אני בן 33, מלמלתי לעצמי, השם שלי הוא ארז פומקין. אמא שלי קוראת לי מותק. כל השאר קוראים לי פומי...
** חודשיים קודם לכן **
2. הגיוס
אותו בוקר היה גרוע כל כך, עד שהחלטתי לוותר עליו ולדלג היישר אל הערב. אלא שהטלפון שצלצל בשעת הצהריים הרס לי את התכניות. עניתי מתוך שינה.
"הלו פומי", התגנב קול נשי מוכר ונעים אל תוך שנתי המסויטת, "אני מעבירה אותך למנהל".
"פומי, מדבר יהודה הר-פז", רעם קולו של מפקד היחידה וניפץ באחת את אווירת הנעימוּת שהייתה על הקו לשניות אחדות. זינקתי מהספה בבהלה ועמדתי לתרץ את שנת הצהריים הבזויה שלי בפעולה של אתמול בלילה, משהו עם המון סריקות ומעצרים, אלא שכאב חד בכף הרגל החזיר אותי בבת אחת אל המציאות. "אתה מתכוון, יהודה איש קריות", אמרתי בפנים מעוותות מכאב, מביט למטה ורואה את כף רגלי היחפה והמדממת ניצבת בתוך שברי בקבוק וויסקי ריק שלמיטב זיכרוני היה שלם ואפילו די מלא אתמול בלילה.
"יש על הפרק משהו מעניין", הוא המשיך בשלו.
"תגיד לי, אתה על כדורים?" שאלתי בייאוש, צונח חזרה על הספה. "אני כבר לא ביחידה שלך! מישהו שם זרק אותי לכלבים, אולי אתה אפילו מכיר אותו".
שלפתי באִטיות מתוך העקב שבר זכוכית גדול ובהיתי בגועל בשלולית הדם והוויסקי שנקוותה על הרצפה.
"זה עניין פרטי, בלי שום קשר ליחידה", התעלם הר-פז מן העלבונות שהטחתי בו. "זו הזדמנות של פעם בחיים לכל המעורבים בעניין הזה, ואני בונה עליך בתור במאי".
לא האמנתי למשמע אוזניי. "במאי" בז'רגון שהנחיל הר-פז ביחידה פירושו מפקד מבצע, בדרך כלל במבצעים מורכבים ומרובי כוחות ומשימות.
לפני הדחתי הייתי בכיר הבמאים של היחידה. הר-פז, פריק שליטה ידוע, נהג להצטרף למבצעים שלי כ"מפיק", שבשפתו זה אומר שהוא נשאר בקצה העליון של שרשרת הפיקוד, בלי שהוא חלילה יידרש לקבל עליו אחריות לכישלון – אם יהיה כזה. כדרכם של כישלונות, גם זה שלי לא איחר להגיע. מבצע פשוט יחסית, שבו נדרשנו לחטוף את אחד ממנהיגי החמאס שהסתתר בג'בליה, הסתבך והפך למרחץ דמים אשר בסופו שמונה גברים, שתי נשים וילד בן תשע החזירו את נשמותיהם לבוראם. לאחר המבצע הכושל אירעו שני דברים: שר הביטחון השתולל על הר-פז ודרש למנות בודק חיצוני, ואני גיליתי לתדהמתי סימנים ראשונים להימצאותו של מצפון.
מכיוון שקשה להרדים בחזרה מצפון שהתעורר, ומכיוון שהבודק החיצוני שמונה לפרשה היה פנסיונר של השירות – איש כבד גוף בעל חיוך רחב ושפם של קיבוצניק, שהציג עצמו בשם חיימ'קה – החלטתי לחרוג ממנהגי, ולראשונה זה שנים רבות לא שיקרתי בתחקיר. בניגוד למצופה, האמת לא שיחררה אותי, להפך; הרגשתי מדוכדך מתמיד. סבא חיימ'קה סיים את חקירתו חיש קל והגיש דוח קר ונוקב. הייתי האידיוט היחיד שנפל במלכודת חביבותו של הגמלאי ולא שיקר. לכן התברר שבסופו של דבר הייתי גם האידיוט היחיד שנמצא אשם.
הושעיתי מיד מכל פעילות מבצעית והועברתי אחר כבוד לתפקיד שולחני במיוחד במחלקת אמצעי הלחימה. במחלקה העלובה הזאת נגזר עליי להעביר את ימיי בחדר טחוב ועמוס ציוד מאובק לצד חבורה אומללה של גברים מאפירים ומכריסים המרכלים ללא הרף כתופרות זקנות. הגזֵרה הייתה קשה מנשוא. ראיתי את כל מה שבניתי במהלך השנים מתרסק לנגד עיניי, ולא ידעתי מה לעשות. לאחר שבחנתי את מצבי החדש מכל זווית אפשרית החלטתי שקו הפעולה ההגיוני הוא להתמסטל ולחכות לימים טובים יותר. את הג'וינטים גלגלתי לא מול חבורת התופרות, כמובן, אלא בפינה רחוקה מכל עין, מאחורי מחסן כלי הגינה שמוקם בפאתי מגרש החניה של היחידה.
תחילה ניקר בי החשש שמא חסרוני יורגש ועין לא רצויה תגלה את מחבואי, אלא שככל שנקפו להם הימים נוכחתי לדעת ששום נזק לא נגרם ממנהגי החדש. מכיוון שכך, המשכתי לטפח את הפינה הסודית שלי. הבאתי מהבית מחצלת קרועה וכיסא קש ישן, ואפילו טמנתי בסליק של הקססה גם בקבוק פור רוזס, לאירועים מיוחדים. באופן כללי היה אפשר לומר שמיום ליום נהגתי לבלות בפינתי הנעימה שבחצר יותר מאשר בחדר התופרות הקודר. כשבוקר אחד הטמנתי בסליק שלי גם בקבוקון קטן עם כדורים ססגוניים שקניתי במחיר מציאה ממרסל הטבח, שבדיוק חזר מחופשה באמסטרדם, כבר היה ברור שמהסיפור הזה לא יֵצֵא משהו טוב.
"פומי, אתה שם?" החזיר הר-פז את מחשבותיי הנודדות אל ההווה העגום. רוח קרה נכנסה מבעד לחלון, וצמרמורת עברה לי בגוף. רציתי להפעיל את תנור החימום, אבל שדה המוקשים מסביבי מנע ממני את הגישה אליו. עטפתי את עצמי בכיסוי של הספה, שהיה נעים כמו שמיכה צבאית, והחלטתי להמשיך ולהתענג על ההזדמנות הבלתי צפויה להתעלל במפקדי לשעבר.
"יהודה הר-פז הגדול – איש צדיק ונקי כפיים – מספסר בעבודות פרטיות מהצד? נו, באמת", צקצקתי בלשוני, "ומה יגידו על זה במשרד?"
"אה, אם כבר מדברים על המשרד", לחש המנוול בקול ארסי, זכר לימיו כחוקר עצורים במרתפי השב"כ המצחינים של רמאללה, "לא תנחש מה אני מחזיק ביד. בקשה ממשרד המשפטים להסרת החיסיון מהתיק האישי שלך. אתה מבין? אחרי שדאגת להראות לכל העולם שאתה פסיכופט, הם נזכרו בסיפור של ג'בליה ועשו אחת ועוד אחת. קפצו אליי למשרד לפני כמה ימים. אל תשאל כמה שאלות שאלו אותי: 'האם היו אצלו אירועים קודמים של אובדן שליטה?', 'איך הוא קיבל את מרות הממונים עליו?', 'האם היו מקרים אחרים שבהם הוא החליט לקחת את החוק לידיים ולעשות דין לעצמו?' לרגע חשבתי שהם מחפשים סיבה להכניס אותך לכלא", אמר בטון הכי מעושה שהיה יכול לגייס.
לא אהבתי בכלל את הכיוון החדש של השיחה, אז שתקתי. אחרי פאוזה טקטית קצרה המשיך הר-פז, מחליף כובע לזה של החוקר הטוב: "אז בוא ניפגש, תשמע במה מדובר. תאמין לי שזה תפור עליך לפי מידה. תגיד שאתה בפנים, ואני אישית מכניס את התיק שלך למגרסה ואומר לעלוקות האלה ממשרד המשפטים שמאז מאיר הר-ציון לא קם לוחם גדול ונאמן למולדתו כמו פומי".
נכנעתי. לא כל כך בגלל איומי הסרק שלו, יותר כי הייתי חייב לדעת במה מדובר, לכל הרוחות.
"אני בפנים", סיננתי ביובש, ולאות כניעה עברתי לז'רגון הצבאי של הר-פז, "מתי מפגש?"
"ככה אני אוהב אותך", התמוגג המנוול. "עוד שעה איסוף ליד הדירה שלך".