“אוקיי.

סדרת יומני הסודי ביותר. אח, איזו נוסטלגיה. מהרגע שנרשמתי לסימנייה רציתי לכתוב על הסדרה הזו משהו. הספר הראשון יצא אי שם עוד לפני יום הולדתי השמיני, אני יודעת את זה בוודאות, כי ליום הולדתנו השמיני אחותי קיבלה במתנה מאחת מחברותיה את הספרים הראשון והשני בסדרה.
אחותי קראה אותם ואהבה אותם - הספרים היחידים עד היום שהיא קראה (והיא רק בספר החמישי) - אבל אני לא נפלתי. הם נראו רדודים ומשעממים ואני בדיוק גיליתי באותה תקופה את "מנהרת הזמן".
שנה עברה. גיל תשע הגיע. בתקופה הזו, כמו שרמזתי בביקורת שלי על הנסיך הקטן, קראתי כל מה שנפל אל ידיי. יום שעבר בלי שהתחלתי/סיימתי ספר היה יום מבוזבז. לכן, באורך טבעי, במהלך אחר צהריים חסר ספרים אחד, נאלצתי למחול על כבודי, להיאנח אפיים ולרדת ממרום כיסאי בתור "קוראת ספרות גבוהה" (nope) ולרדת אל העם של ספרי הנוער המתקתקים. ספרי בנות, איכ.
באותה תקופה יצאו רק שלושה ספרים, כמדומני. קראתי את שלושתם בסוף שבוע אחד. הראשון היה די מצחיק, אבל לא שוס. השני היה מטופש להחריד ועד היום הוא הספר השנוא עליי בכל הסדרה. אבל השלישי היה די נחמד.
אהבתי את המוסר השכל בסוף של השלישי. את הטוויסט. למעשה זה ספר די נחמד. כמה שנים אחר כך יצא הרביעי ואחותי קנתה אותו ואני קראתי אותו עוד לפניה.
ואחרי שקראתי את הרביעי הייתי כבר מעריצה מושבעת של הסדרה. ככה קונים אותי, מסתבר. במוסרי השכל יפים.
כל ספר שיצא אחרי כן קניתי. בהתחלה זה היה בעיקר בשביל אחותי, אבל אחרי הספר השביעי כבר קניתי אותם בשביל עצמי בלבד, ואחרי הספר התשיעי הפסקתי להסוות את העובדה הזו על ידי אמירה שאני קונה אותם לאחותי.
אני באמת אוהבת את הספרים הללו.

רציתי לכתוב את הביקורת הזו על הספר השניים עשר, אבל הוא יצא לפני לא הרבה זמן ועדיין אין אותו בסימנייה. השניים עשר הוא האחרון בסדרה (אם כי יש סדרת המשך ואני מאמינה שיתרגמו גם אותה) ובדיוק כמו כל האחרים הוא חימם את לבי עד מאוד.
אבל מאחר שהספר השניים עשר נעדר מסימנייה פניתי לספר הכי אהוב עליי עד כה - התשיעי.



שמעו, אני בטוחה שאני לא היחידה שאוהבת את הסדרה הזו בסימנייה. זה ה"גילטי פלז'ר" שלי נכון לעכשיו. ואני בטוחה שגם של עוד כמה. אז אני קוראת לכם להפגין את אהבתכם לספרים המטופשים והמקסימים הללו בתגובות - צאו בהמוניכם! אתם לא צריכים להתבייש בזה עוד! תהיו חופשיים! ^^

כי מה יש בהן בסך הכל?
אני יודעת מה אני אוהבת בהם. מלבד מוסרי ההשכל החמימים והחמודים, כמובן.
אני אוהבת את איך שג'יימי כזו אהבלה וכל הספר היא עיוורת למה שהאחרים סביבה עושים, ובגלל זה גם אנחנו מעט עיוורים, ואנחנו רק יודעים שקורה משהו ולא יודעים מה. ואז בפרקים האחרונים פתאום הכל נחשף, ואתה מבין למה איזבלה התנהגה מוזר (תמיד בגלל סיבה טיפשית שנובעת מתפיסת העולם התמוהה של איזבלה) ולמה אנג'לינה התנהגה ככה (לרוב מתוך רצון לעזור לג'יימי או משהו כזה. היא דמות מאוד טובה. ג'יימי לא שמה לב לזה אבל כל אחד יכול לראות שהיא ממש אוהבת את ג'יימי ושיש לה לב ממש טוב) ובמובן מסוים זה כמו ספר תעלומות.
כמו כן אי אפשר להיות אדישים למייק פינסטי, הדסון הבן-השמיני-הכי-חמוד-בשכבה, ההשעל"זאקל (הילד הזה שאני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לו) ששמו האמתי התברר בספר הזה ממש כזאק, דודה קרול שהתחתנה עם דוד דן סגן המנהל - הדוד של אנג'לינה, גברת אנדרסון המורה לאומנות, אמילי המטומטמת והמתוקה שהאינטליגנציה הנמוכה שלה מצחיקה ומשמחת את כולם, שטינקר כבל הביגל העצלן, שטינקרבל הבת שלו, אמא של ג'יימי שהאוכל הגרוע שלה נודע בכל וועדות מכירת העוגות בבית הספר, אבא של ג'יימי שמעולה בלהביך אותה, וברנפוט (אין מצב שככה קוראים לה. זה היה משהו דומה לזה. שכחתי, אוקיי? אי אפשר לזכור את כולם!) המגישה בקפיטריה שקציץ הבשר של ימי חמישי שלה נודע לשמצה בהיותו עשוי מבשר סוס. האם השמועות הללו נכונות? עברו כבר שניים עשר ספרים ועדיין אין הודאה מפורשת.


אם כן, אני סיימתי. אחכה לספר הראשון בסדרה הבאה. כולי תקווה שהיא תהיה טובה בדיוק כמו הראשונה. פיס איימ אאוט! :)”