1
סתיו 1999. קרני השמש הקלושות של הבוקר הצונן ליטפו את הוואדי השומם בנפת יהודה, ורק קול קריאתו של המואזין שבקע ממסגד סמוך הפר את הדממה.
מונית צהובה גדולה בת עשרה מושבים נסעה בכביש חד סטרי, פנתה שמאלה ונעצרה. הנהג, עבדאללה, איש שמן וגבוה, יצא מהמונית. רוח חזקה פרעה את שֹערו. הוא פתח את דלת המונית, הוציא כיסא גלגלים חשמלי והניחו בסמוך. אחר כך נכנס פנימה ונשא על ידיו את יואב.
יואב הרכיב מכשיר שמיעה באוזנו השמאלית. פניו היו רזות וזיפים שחורים כיסו את סנטרו ואת לחייו. ראשו היה עטוף בכאפייה ערבית משובצת בצבעי אדום ולבן. הוא לבש מעיל ניילון שחור ומכנסי סקי. עבדאללה הושיב אותו בזהירות רבה על כיסא הגלגלים. בידו הימנית, זו שמתפקדת, ניסה יואב להרים את מכנסיו שירדו מעט כלפי מטה וחשפו את השוליים הכחולים של חיתולו. "אתה צריך לנוע לכיוון הזה," הצביע עבדאללה בידו לעבר מעלה הדרך, "המחסום נמצא בערך מאה מטר אחרי הסיבוב."
"אוקיי," אמר יואב, הכניס את ידו לכיס בחזית המעיל, הוציא משם ארנק והושיט אותו לעבדאללה.
"קח. הוא שלך. יש בו אלף שמונה מאות שקל," אמר יואב בקול רם מדי.
עבדאללה הסתכל על הארנק ובקול מהוסס פנה ליואב, "אדוני, אבל שילמת לי כבר מספיק..."
"אני לא אזדקק לו יותר," ענה לו יואב.
עבדאללה לקח את הארנק, פתח אותו, הביט בשטרות בני מאה השקלים ותחב את הארנק לכיסו האחורי במכנסי הג'ינס המשופשפים שלבש. "שוּקְרָן. אני צריך לחזור," אמר ליואב והושיט את ידו.
הם לחצו ידיים. עבדאללה נכנס למונית ולחץ על דוושת הגז. המונית הסתובבה והסתלקה מהמקום. בעזרת ידו הימנית לחץ יואב על כפתורי השלט של כיסא הגלגלים החשמלי והתחיל לנוע בדרך עפר שוממת. הכאפייה שעטפה את ראשו התבדרה ברוח החזקה והצליפה בפניו.
בדרך, על אחת הגבעות, ראה יואב להקת יעלים שעצרו ממרוצתם ונעצו בו את עיניהם הגדולות. הוא נעצר לכמה רגעים והרהר ברַדְזִ'י שוודאי נתקף בהלה כשלא מצא אותו במיטתו הבוקר. הוא לבטח כבר פנה למשטרה, חשב. הוא נזכר גם בחבריו שהיו אמורים לחגוג עמו את יום הולדתו השלושים ושלושה בעוד כחודש וחיוך עגום עלה על פניו.
טפיפות היעלים שהחלו לדהור על הרכס העירו אותו מהרהוריו, והוא המשיך בדרכו.
הוא נע במהירות גבוהה למדי על כיסא הגלגלים לכיוון עמדת צה"ל הרחוקה. בעמדה נמצאו כמה חיילים חמושים ברובי אֶם־16. הם הבחינו מיד במישהו הנע לעברם. רס"ל תומר הביט ביואב. לידו עמדו רב"ט צחי המגולח למשעי ורב"ט אלכס בפנים חמורות סבר. בבּוּדְקֶה ישב רב"ט דרור, שחור תלתלים וממושקף. תומר הרים את המשקפת לעבר יואב ועקב בדריכות. צחי לקח את המֶגָפוֹן וקירבו לפיו.
"מה לעזאזל זה יכול להיות?!" סינן תומר לעצמו וצעק לדרור, "תודיע לחמ"ל על מצב שש!"
דרור הרים את מכשיר הקשר, קירב אותו לפיו וכפות ידיו החלו לרעוד. הוא מחה אגלי זיעה ממצחו.
צחי שלא הסיר את עיניו מיואב החל לקרוא לו במֶגָפוֹן, "עצור במקום! אל תתקרב!" יואב המשיך לנוע לעברם. צחי ואלכס דרכו את נשקיהם וכיוונו לעברו של יואב. צחי המשיך לצעוק ליואב בערבית, "וַּואקֶף, וַּולַא אַנַא בָּטוּחָכְּ!" (עצור, או שאירה בך!)
"אלכס, תירה יריות אזהרה!" פקד תומר.
אלכס ירה תחילה באוויר ואז לעברו של יואב. צרור כדורים פגע בדרך העפר. יואב המשיך להתקרב למרחק של כחמישים מטר מהעמדה. תומר הוריד את המשקפת. "משהו כאן נראה לי לא הגיוני," מלמל לעצמו ופקד על חייליו: "כוננות אל"ף!" שלושתם חבשו את קסדותיהם במהירות רבה, ירדו אל מתחת לבֶּטוֹנָדוֹת שגוננו על הבּוּדְקֶה וכיוונו את נשקם אל יואב המתקרב. גם דרור הצטרף אליהם.
תומר כיוון את רובה האֶם־16 ופקד בקול רם: "רק אני יורה!" הוא הביט דרך הכוונת האופטית והחל לירות לעבר יואב אש בודדת. בזה אחר זה פגעו הכדורים בקרקע בסמוך ליואב, אך הוא המשיך להתקרב.
"אם לא תחסל אותו, הוא יפוצץ את כולנו!" אמר צחי לתומר בקול רועד.
"צחי צודק, אתה לא יודע כמה קילוגרמים של חומר נפץ צמודים אליו!" הוסיף אלכס בחרדה.
דרור תפס את ראשו בידיו, השתופף במהירות מאחורי הבֶּטוֹנָדָה והתחיל לצרוח, "הוא ממולכד! תירו בו!"
תומר כיוון את הרובה היישר לכיסא הגלגלים וירה בגלגליו. אחד הכדורים פגע בגלגל הימני. כיסאו של יואב החל להסתחרר בשמיניות. כדור אחר פגע בגלגל השמאלי ובמנוע. הכיסא נעצר והמנוע החל לפלוט עשן. תומר הוריד את הרובה והביט במשקפת על יואב האפוף עשן. הוא הבחין שממקום מושבו של יואב טפטף דם על הקרקע.
"תודיע שיש לנו 'מלוכלך' פצוע!" זעק תומר לעבר דרור. דרור לא הגיב. הוא מלמל מילים לא ברורות. "דרור? אתה איתי?!" צעק תומר. דרור נענע בראשו מצד לצד, תפס את בטנו והקיא.
***
מחדר הטיפול הנמרץ של מחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה בקע צפצוף דק. במרכז החדר שכב יואב, נתון בשינה עמוקה ומחובר למכשירים רפואיים. לידו ישב רדז'י בן העשרים ותשע, וליטף את כף ידו במסירות. סביב מיטתו של יואב התגודדו ד"ר מילר, השוטר שמואל מאירי שנשא בידו תיק מסמכים והעובדת הסוציאלית ברוריה קפלן.
"הוא משותק כתוצאה מחדירת כדור לראשו, לפני כשלוש שנים," אמרה ברוריה.
"ואיפה הקרובים שלו?" שאל שמואל.
"ככל הידוע לנו הוא רווק. אין לו אחים או אחיות. אמו נפטרה לפני שנתיים ואביו נהרג במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא היה בן שש." ברוריה הסתכלה ברדז'י והוסיפה, "הוא גר עם הבחור הזה, רדז'י, שמטפל בו."
"דווקא בלילה הזה אני נכנסתי לחדרו של אדון יואב כי היתה לי דאגה. אבל ראיתי שהוא ישן. רק בבוקר גיליתי שמתחת לשמיכה שלו שוכבים רק בגדים מהארון," מלמל רדז'י והשפיל את מבטו.
"אהה," מלמלה ברוריה ביובש ורשמה דבר מה בפנקסה.
"אז מה מצבו?" פנה השוטר אל ד"ר מילר.
"שתי פגיעות כדורים ברקמות הרכות של רגל ימין ואחת — בשמאל, וכתוצאה ממנה נגרם ריסוק חלקי של השוק," ענה ד"ר מילר.
"אתם מתכוונים לפתוח בהליכים משפטיים נגדו?" פנתה ברוריה לשמואל.
הוא משך בכתפיו. "זה כבר לא תלוי בי, אני פה רק בשביל הרָפּוֹרְט," אמר והביט בשתיקה ביואב.
2
קיץ 1976. תלמידי כיתה ד' של בית הספר "לֵיאוֹ־בֶּק" ישבו בשיעור לשון. המורה דליה כתבה משפטים על הלוח. בטור השמאלי מאחור ישב יעקב תדמור, ילד שמנמן סמוק לחיים ובמקביל אליו, בטור הימני, ישב רוני ספיבק, ילד רזה בעל אף נשרי שבאופן קבוע נהג להסתבך עם המורים.
רוני תלש חתיכת נייר מהמחברת וגלגל אותו לכדור. הוא הכניס אותו לפיו, קירב צינורית פלסטיק לשפתיו, נשף בחוזקה וירה את הכדור היישר אל צווארו של אבי אורבך.
אבי, ילד גבוה, כחוש וממושקף, ישב בקדמת הכיתה. בשל גובהו נהג לרכון על שולחנו ולהתפתל, וכך זכה לכינוי "חילזון". כשהכדור פגע בו הוא נרעד וסובב את ראשו לאחור. באותו הרגע ממש ירה בו גם יעקב באמצעות צינורית דומה, פגע בעדשה הימנית של משקפיו וכדור הנייר נדבק לעדשה. תלמידי הכיתה פרצו בצחוק. המורה דליה הסתובבה מיד לעברם. היא ראתה את אבי מסיר את כדור הנייר מהעדשה, ואת רוני שמיהר להחביא את הצינורית מתחת לשולחן.
"רוני," הרימה דליה את קולה, "אני רואה את הצינורית שלך, צא מהכיתה מיד!" רוני התרומם בעצלתיים.
"המורה, למה דווקא הוא?" קרא יעקב ולחייו העגולות והסמוקות האדימו עוד יותר.
"מה אתה, העורך דין שלו?" נזפה דליה ביעקב.
"המורה, למה את כועסת, מה אמרתי?" השפיל יעקב את מבטו והסתיר את חיוכו.
עדי, תלמידה שחורת עיניים שישבה ליד אבי, התרוממה ואמרה, "המורה, גם יעקב ירה באבי, אני ראיתי," הצביעה על יעקב.
"היא משקרת!" צעק יעקב והפנה מבט זועם לעברה של עדי. "תשתקי, יא חָמָצְמֶצֶת," אמר לה והוסיף בלגלוג, "כולם יודעים שאת מאוהבת בחילזון..."
התלמידים החלו שוב לצחוק, ועדי הסמיקה.
"יעקב, גם אתה החוצה, מהר! אני אדבר עוד היום עם אבא שלך!" אמרה לו דליה בכעס. פניו של יעקב הרצינו. הוא ורוני התקרבו לדלת.
"רוני, אני רוצה שגם אבא שלך יגיע לבית הספר מחר בבוקר," קראה דליה לעברו.
יעקב פתח את הדלת, הפנה את מבטו לאבי והראה לו את אגרופו. "אנחנו עוד נראה לך יא חתיכת חילזון," סינן לעברו בכעס.
"החוצה מיד! אני לא רוצה לראות אתכם יותר!" דליה החלה לאבד את סבלנותה.
רוני ויעקב יצאו ועמדו במסדרון. יעקב הוציא מכיסו ארנק והחל לספור את המטבעות שהיו בתוכו. "בוא נלך לקנות גלידות," הציע לרוני.
רוני הנהן, והם צעדו לאורך המסדרון הארוך. בו בזמן צלצל פעמון בית הספר, והמסדרון התמלא בתלמידים שיצאו מהכיתות.
בהפסקה הגדולה ישבו יעקב ורוני על הספסל בחצר בית הספר וליקקו בתאווה את הגלידות שקנו. על ידם התיישב יואב, שערו חום ומתולתל ואפו מנומש. יעקב ורוני הביטו בו בעניין ותהו מאיזו כיתה הוא, בעוד יואב מסתכל בתלמידים שהתקבצו בחצר.
שני תלמידים מכיתה ו', בועז שניידר, גבוה וחסון, ושלמה קציר, גמלוני ורזה, התקרבו לספסל שלהם. ברגע שהבחינו בהם, פסקו יעקב ורוני ללקק את הגלידות.
"אתה יעקב תדמור?" פנה בועז ליעקב.
יעקב הנהן. יואב סובב את ראשו לעברם.
"זאת אומרת שאבא שלך הוא יצחק תדמור והוא שופט בבית המשפט המחוזי?"
"כן," הנהן יעקב בחשש מסוים.
בועז תפס בזריזות את ידו של יעקב שאחזה בגלידה ומרח את הגלידה על פרצופו.
"אבא שלך מניאק!" צעק בועז בכעס על יעקב, "הוא הכניס את אחי לשלוש שנים בבית הסוהר!"
יעקב ניסה להתנגד אך ללא הצלחה. רוני, שניסה לסייע, לא הצליח להשתחרר מלפיתתו האיתנה של שלמה שלא אפשר לו לזוז ממקומו.
יואב צפה בנעשה ולפתע התרומם ממקומו ודחף את בועז בחוזקה. בועז נהדף הצידה בתדהמה ושלח את אגרופיו לכיוונו של יואב. יואב זז בזריזות. בועז החטיא, ויואב בתגובה שלח מכה מדויקת היישר אל מפתח הלב. בועז קרס על ברכיו והחל להשתעל ולבכות. יעקב ורוני תקפו את שלמה והפילו אותו על האספלט. תלמידים רבים הקיפו את המתקוטטים וקראו, "יאללה מכות, יאללה!"
הקולות הגיעו לאוזנו של מיכאל, שומר בית הספר, והוא נטש מיד את השער ורץ להפריד בין המתקוטטים. "כולם להפסיק לריב לפני שאני מכניס אתכם למנהלת!" צעק מיכאל, והתלמידים החלו להתפזר במהרה, מתלחששים ביניהם ומבליעים צחוק. מיכאל הושיט את ידו לעבר רוני וסייע לו להתרומם. יעקב קם לבד. "צריכים עזרה?" שאל מיכאל.
"לא, אנחנו נסתדר," ענה יעקב.
מיכאל צעד בחזרה לעבר השער.
יעקב ורוני תרו בעיניהם אחר שלמה ובועז, אך אלו נעלמו כלא היו. מבטיהם נעצרו בגבו המתרחק של יואב ומשהבחינו בו, קפאו השניים על מקומם וליוו אותו במבטם עד שנעלם בתוך המבנה.
בסיום יום הלימודים עמדו יעקב ורוני בסמוך לשער בית הספר. קבוצות רבות של תלמידים יצאו מן השער בדרכם הביתה. יעקב ורוני ראו את יואב יוצא והתקרבו אליו. יואב הפנה אליהם את מבטו.
"איך קוראים לך?" שאל יעקב.
"יואב," ענה יואב.
יעקב ואחריו רוני הושיטו את ידיהם ליואב והם לחצו ידיים.
"אני יעקב, קוראים לי גם 'שניצל'," אמר יעקב והפנה את מבטו לרוני, "והוא רוני," אמר והוסיף מצחקק, "קוראים לו גם 'נודניק' או... 'רוני רוני — נודניק כרוני'..."
רוני החווה תנועת איום בידו כלפי יעקב המלגלג. "לכל אחד בכיתה שלנו יש כינוי," הסביר. "באיזו כיתה אתה? איך לא ראינו אותך קודם?" שאל רוני את יואב.
"אני חדש פה," ענה יואב.
"מאיפה אתה?" שאל יעקב.
"מתל אביב. לא מזמן עברתי עם אמא שלי לגור כאן בחיפה."
"ומאיפה אתה יודע להתאגרף כל כך טוב?" המשיך יעקב לשאול.
"התאמנתי באמנויות לחימה בקבוצה של דניס שפירא בתל אביב. שמעתם עליו?" שאל יואב.
יעקב ורוני משכו בכתפיהם והנידו בראשם לשלילה.
"דניס הוא אלוף ישראל בקרב מגע," אמר יואב בגאווה.
"אז אתה בטח אוהב סרטים עם ברוס־לי?" קטע אותו יעקב.
"כן," הנהן יואב בחיוך.
"בואו נלך עכשיו לסרט," הציע להם רוני.
"אתה רוצה?" שאל יעקב את יואב.
יואב הנהן שוב, ושלושתם יצאו למדרחוב ההומה.
3
סתיו 1999. בחדר הטיפול הנמרץ במחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה שכב יואב על המיטה. על אוזנו השמאלית הורכב מכשיר שמיעה. לימינו ישב אלעד, קצין משטרה בדרגת פקד, שרשם בפנקסו את הדברים שאמר יואב.
"אני לא מבין משהו. אם רצית לשים קץ לחייך, למה בחרת דווקא בדרך מוזרה כזאת?" שאל אלעד.
"אני לא מבין את השאלה שלך," אמר יואב.
"למה רצית דווקא שחיילי צה"ל... הרי אתה בעצמך שירתת ב..." גמגם אלעד והביט בניירת, "בצנחנים..." עכשיו הסתכל ישירות בעיניו של יואב. "מדוע רצית שדווקא חיילי צה"ל יהרגו אותך?"
"זו היתה הדרך המתאימה ביותר עבורי," ענה יואב ולאחר הרהור קצר המשיך. "כאשר הייתי קטן מאוד האמנתי באלוהים. סבא שלי הלך כל שבת להתפלל בבית הכנסת..."
"ועכשיו אתה כבר לא מאמין?" קטע אותו אלעד.
"אני כן... אולי טיפה פחות," ענה יואב. "כל יום אני משתדל לומר תפילה לפחות פעם אחת," הוסיף ושקע במחשבותיו.
"תמשיך, תמשיך," ביקש אלעד.
"אני מאמין שהתאבדות זה חטא," אמר יואב.
"ומה שניסית לעשות, זה לא התאבדות לדעתך?" הקשה אלעד.
"חשבתי על זה, אבל משום מה הייתי בטוח שלא יבינו שזאת התאבדות ולפחות יקברו אותי..." הרהר והוסיף, "כלומר, יחד עם כולם ולא בחלקה נפרדת ליד הגדר."
"אבל, למה לא נכנסת למשל..." אלעד חשב לרגע והשלים את השאלה, "מתחת לגלגלי משאית?"
"תאמין לי, חשבתי על כל מיני אפשרויות. גם על תאונה... פשוט לא רציתי שגם מישהו אחר ייפגע," ענה יואב. אלעד הרהר והחל לכתוב במרץ על הנייר. כשסיים הכניס את הניירות לתיק וקם. "ישפטו אותי?" שאל יואב.
"לא. אני חושב שלא. אני אמליץ לא להגיש כתב אישום, אבל מה תחליט הפרקליטות — אין לי שמץ של מושג. שלום יואב, תהיה בריא," אמר אלעד ויצא מהחדר.
4
סתיו 1996. בדירתו של עורך דין יעקב תדמור שנמצאה ברחוב פרדקין בחיפה עמדה מילי בחדר האמבטיה מול המראה וייבשה את שערה במייבש שער. היא לבשה חלוק לבן על גופה האצילי ושערה המלא והבהיר נפל על כתפיה. המסגרת הדקיקה של משקפיה העניקה לה חזות של אישה חכמה. היא כיבתה את המייבש, הניחה אותו על המדף והחלה להסתרק. כשסיימה, כיבתה את האור, יצאה בזריזות מחדר האמבטיה ונתקלה במזרן הזוגי שעמד על צדו, מושען על הקיר, ושהקשה את המעבר במסדרון האפלולי. מילי נבהלה. היא היססה לרגע, ואז ניגשה היישר לאחת הדלתות הסגורות ופתחה אותה. בתוך חדר העבודה המרווח, בסמוך לשולחן הכתיבה, מול המחשב, ישב יעקב, גופו מלא ולחייו סמוקות במיוחד על רקע פניו הבהירות. הוא הביט במילי בהפתעה ואז החזיר את מבטו אל מסך המחשב. היא נעמדה לצדו. "אתה לא מתכוון לעשות שום דבר עם המזרן הישן?" שאלה מילי בעצבנות.
"מה את רוצה שאני אעשה איתו?" שאל יעקב בלי להסיר את עיניו מן המסך.
"אתה יודע איך נבהלתי עכשיו כשיצאתי מהאמבטיה ונתקלתי בו?" רטנה מילי. "הרי אמרת עוד שלשום שתוציא אותו החוצה!"
"די מילי, את יודעת שיש לי בעיות גב עוד מהצבא," הפטיר יעקב.
"נו, אז אמרתי לך לבקש מאלה שהביאו את החדש..."
"אבל הם רצו מאה חמישים שקל! מה, עשו אותי באצבע?" איבד יעקב את סבלנותו.
"אתה לא רוצה לבקש ממישהו שיוציא אותו החוצה?"
"בכסף לא."
"אז מה אתה מציע? שהוא יעמוד ככה אלף שנה?!"
"יש לי רעיון," אמר יעקב והתרומם מכיסאו באחת. הוא יצא מחדרו, הקיף את המזרן במבטו, נכנס לסלון ופתח בהזזה את דלת הזכוכית הגדולה שהובילה למרפסת עגולה וקטנטנה. מילי הלכה בעקבותיו. יעקב יצא למרפסת, התכופף והביט למטה על הקרקע החומה. מתחת למרפסת נראו עוד שלוש מרפסות דומות של שלוש הקומות התחתונות וכן העמודים של קומת הקרקע. הוא חזר לסלון, סגר את דלת הזכוכית אחריו וחייך בשביעות רצון.
מילי הביטה בו בחשד. "אני לא מבינה. מה אתה מתכוון לעשות?"
"הלילה כבר לא נראה את המזרן אצלנו," אמר יעקב ופסע לעבר חדר העבודה.
מילי הלכה אחריו, התבוננה אחורנית בדלת המרפסת ואז שוב בו, נכנס לחדר העבודה. יעקב התיישב מול המחשב וכבר שקע שוב בנתונים שנראו על המסך. "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?"
יעקב הביט בה וליטף את ידה קלות. "מילי, אל תדאגי. אני עורך דין או לא עורך דין?" חייך והשיב את מבטו למסך. מילי המהורהרת נסוגה לעבר היציאה. "תסגרי את הדלת אחרייך," מלמל, בעוד אצבעותיו מקלידות במהירות.
***
פנס הרחוב שאורו התגנב דרך החלון, האיר קלות את חדר השינה. על המיטה הזוגית החורקת שכבו רוני וחברתו אלינור. גופו של רוני היה חסון ושרירי ואפו הנשרי גדל אף יותר במהלך השנים. אלינור היתה גבוהה מעט מרוני, שערה הכתום המתולתל גלש עד מותניה. גבותיה השחורות והדקות וריסיה הארוכים הבליטו את צבען הירוק העז של עיניה ונמשים היו מפוזרים סביב אפה הסולד. רוני גהר מעליה והתנועע בתאווה. נשימתו היתה כבדה. הוא גנח בקול ותחושת העונג ניכרה על פניו. אלינור גנחה איתו, אולם פניה הקרינו אדישות ורצינות ונראה שהיא שקועה במחשבות.
"גמרתי... ואת?" לחש רוני.
"היה כיף..." הפטירה אלינור ביובש.
הוא הפסיק לגנוח ולנוע, התהפך על גבו וביקש להיצמד לאלינור, אך היא משכה מתחתיו את הסדין כדי לכסות את גופה, הפנתה אליו את גבה ובברכיים מכופפות עצמה את עיניה. רוני הביט בגבה הלבן והגמיש וידו נשלחה לעבר עורה, קפאה באוויר ואז חזרה למקומה. "אלינור," הוא לחש באפלולית. משלא זכה לתגובה, התהפך לצד השני ועצם את עיניו.
***
הבניין שבו התגוררו יעקב ומילי הואר חלקית על־ידי תאורת רחוב. בצד הבניין היה מותקן שלט שנשא את המספר עשרים ותשע. בחצר החשוכה נשמעו רחשיהם של צרצרי הלילה. חלונות הבניין היו מוגפים. לפתע נפתחה דלת המרפסת בקומה החמישית ויעקב, כשלגופו תחתוני בוקסר בלבד, התכופף מעבר למעקה והביט לכל הצדדים. לאחר מכן נכנס פנימה ואז הופיע שוב כשהוא סוחב איתו מזרן גדול וכבד למרפסת. במאמץ קל הרים יעקב את המזרן על מעקה המרפסת ודחף אותו בכל כוחו כלפי מטה. המזרן צנח ארבע קומות, נפל ארצה ונחבט בחוזקה בקרקע. יעקב נכנס בזריזות פנימה וסגר אחריו במהירות רבה ובדממה את דלת המרפסת.
הכלבים מדירות הבניינים הסמוכים החלו לנבוח. בכמה חלונות נדלקו האורות. מבעד לתריסים הציצו ראשיהם של דיירים שחיפשו את מקור הרעש. הם הביטו ברחוב בדאגה, ומשלא ראו דבר כיבו את האורות וחזרו לישון. כלבת בולדוג חומה התקרבה למזרן, הריחה אותו והתחילה לנשוך ולקרוע את ציפויו החיצוני.
5
למחרת בבוקר החנה רוני את מכונית האוֹפֶּל אַסְטְרָה הלבנה שלו בחניון הציבורי של בית החולים רמב"ם. הוא יצא מהרכב, הפעיל את האזעקה, פסע במהירות לכיוון שער הכניסה לבניין בית החולים ונכנס פנימה. רוני צעד במסדרונות הפנימיים עד שהגיע למחלקת קרדיולוגיה. הוא התקרב לחדר הנושא על דלתו את השלט "ד"ר א' אורבך", הקיש בדלת, ומבלי להמתין לתשובה פתח אותה ונכנס פנימה. בחדר ישב אבי בחלוק רופאים לבן, שפוף כהרגלו. אבי גבה הקומה ושחור השער המסתלסל הרכיב משקפיים עבים בעלי מסגרת שחורה. פניו נראו צעירות מאוד. כשהבחין ברוני, קם מעמדת המחשב ולחץ את ידו. "בוקר טוב, רוני," חייך אבי והם התיישבו.
"נו, איך הולך בבנק?" שאל.
"הכול בסדר. מתקדמים. יש סיכוי שיעבירו אותי לסניף המרכזי," אמר רוני.
"מצוין. זה מה שרצית, לא?"
"לא, לא כל כך... תאמין לי, הייתי מעדיף לעבוד בחברת השקעות פרטית. לפעמים יש לי תחושה שאני מוכר ירקות בשוק ולא עובד בבנק," נאנח רוני, הרהר לרגע ושאל, "מה איתך?"
"עובדים קשה..." קימט אבי את מצחו. "נדמה לי שסיפרתי לך לפני שבועיים שהבוס שלי פורש לפנסיה מוקדמת בגלל בעיות בריאות. גם גרשון עזב. נסע לחו"ל ונשאר לעבוד שם בתור מרצה. הבנתי שהוא לא מתכוון לחזור, לפחות לא בשנים הקרובות."
"מצאו לו כבר מחליף?"
אבי גיחך. "אתה יודע איך זה, כיסא קדוש לעולם לא נשאר ריק. למעשה, יש רק שלושה מועמדים: שמואל מושינסקי, יואב, וכמובן — אני."
"ואיך אתה מעריך את הסיכויים שלך?"
"הסיכויים שלי הם..." חייך אבי כמי שציפה לשאלה, "תשעים ותשעה אחוז," אמר בביטחון, הרהר רגע והמשיך, "מושינסקי כבר יותר מדי זקן. גם בהנהלה לא אוהבים אותו..."
"ויואב?" קטע אותו רוני.
"יואב הוא רופא מצוין, אבל הוא עובד אצלנו רק שנתיים וחצי לעומת ארבע שנים שלי פלוס שנה סטאז'," אבי התרווח במושבו.
"עדי לא הציעה לך שתדבר עם אבא שלה?" שאל רוני.
"אני לא רוצה עזרה מאף אחד. אני רוצה לעשות את הכול בעצמי ולא להיות חייב לאף אחד," ענה אבי בנחרצות.
"תשמע, בכל זאת, קשרים הם קשרים," אמר רוני והוסיף בהקנטה, "אז מתי נוכל לברך את סגן מנהל מחלקת קרדיולוגיה, דוקטור אבי אורבך?"
אבי התבונן בלוח השנה שעמד על שולחנו. "בעוד שישה ימים," ענה בחיוך ואז הרצין. "אתה נראה מוטרד."
"אה... ככה, ככה..." השפיל רוני את מבטו ואז הרים את עיניו לאבי.
"זו אלינור," הודה.
"אלינור?" תמה אבי.
"כן, אלינור, אני חושב שהיא לא אוהבת אותי," נאנח רוני.
"אולי תיתן לזה קצת יותר זמן?" הציע אבי.
"זה לא יעזור, אבי. אנחנו כמעט שנה ביחד והיא עדיין אוהבת אותו."
"אולי אתה סתם לחוץ?"
"לא," הניד רוני בראשו לשלילה.
"איך אתה יודע?" שאל אותו אבי.
"אני מרגיש את זה," סינן רוני באכזבה, בלע רוק והוסיף, "היא לא שכחה את יואב מעולם. אתה יודע, היו כמה פעמים, כששכבנו... שנפלט לה 'יואב'... אתה מבין? זה קרה כבר יותר מפעם אחת," הוא בלע את רוקו. "אני פשוט לא יודע מה אני אעשה אם היא תיפרד ממני."
אבי הנהן בריכוז. רוני הכניס את ידו לכיס מכנסיו והוציא משם בקבוק פלסטיק קטן עם כדורים בתוכו. על התווית היה רשום "פֶמוּלֶן". הוא הושיט אותו לאבי שהתבונן בו וכיווץ את עיניו. "אני רוצה שתיתן לי כדורים זהים לאלה בצורה ובצבע... איך שאתם קוראים לזה... פְּלָצֵבּוֹ..." אמר רוני בשקט.
"אתה מתכוון," מלמל אבי ורוני קטע אותו, "אני רוצה שיהיה לנו תינוק משותף. אני בטוח שזה יחזק את הקשר שלנו."
"אבל..." החל אבי לומר, ורוני תפס את ידו. "רק אל תנסה לשכנע אותי שזה לא מוסרי," אמר בתקיפות.
***
בשעות הערב המאוחרות דלקה הטלוויזיה בחדר השינה הגדול של משפחת אורבך. עדי, פניה שחומות וארוכות ושערה קצר, צפתה בה בעיניים קרועות לרווחה. בצדה השני של המיטה הזוגית שניצבה באמצע החדר נמנם אבי קלות. על המסך נראתה קבוצת נערים אונסת בחורה באכזריות. הזעקות שבקעו ממכשיר הטלוויזיה העירו את אבי, והוא פקח את עיניו והביט במסך. "איך את יכולה לראות את האכזריות הזו?" שאל בקול רדום.
"זה מעניין," ענתה עדי.
"מה מעניין?" הוא שאל.
"מעניין אותי איך החבר שלה ינקום באונסים אחר כך," השיבה.
"איזו פרימיטיביות..." עיוות אבי את פניו בתיעוב והסתכל בשעון שעמד על השולחן.
"כבר אחת עשרה וחצי. את לא מתכוונת לישון?" שאל ופיהק. עדי הסתובבה אליו.
"אם מישהו היה אונס אותי באכזריות כזו, מה היית עושה לו?"
"תפסיקי לדבר שטויות," אמר אבי.
"למה שטויות?" הקשתה עדי, "בעולם שלנו אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד דקה... נו, תענה לי!" היא הורידה את משקפיה, הניחה אותם על שידת המיטה, לחצה על הכפתור בשלט וכיבתה את הטלוויזיה. אפלה התפשטה בחדר.
"אולי הייתי..." הרהר אבי ואז פלט, "הייתי מזריק לו עשרה סי־סי של דִיגוֹקְסִין." הוא הביט בה ושאל, "התשובה שלי מספקת אותך?"
עדי נצמדה אליו לגמרי, טיפסה עליו ואמרה בקול לגלגני, "התשובה שלך מספקת אותי אבל אתה לא," והם החלו להתנשק ולהתרפק זה על זו. עדי ליטפה את שערו. "למה חיטטת היום בארון פלצבו?" שאלה.
"מי אמר לך?" שאל ובלי להמתין לתשובתה הרחיק אותה בעדינות ואמר, "בואי נישן. אני צריך לקום מחר בשש. בשמונה אני כבר צריך להיות באיכילוב."
"לא ענית לי," נשמע קולה של עדי בחשכה.
אבי הסתובב על צדו, הפנה אליה את גבו ומלמל, "פרופסור שֶמְקוֹף מבצע ניסויים עם המתנדבים. הוא ביקש ממני לחפש בשבילו פלצבו לפֶמוּלֶן."
"מה יש לו לעשות עם פֶמוּלֶן?" השתוממה עדי.
אבי הסתכל בספרות הדיגיטליות האדומות של השעון המעורר. "האמת שאין לי מושג. בואי נישן. כבר כמעט שתיים עשרה."
שקט השתרר. עדי השתעלה. "אבי, אתה יודע מתי תתכנס ישיבת ההנהלה?"
"ביום חמישי הבא," מלמל אבי.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאבא שלי ייכנס לתמונה?"
"בטוח," אמר אבי.
"אבל אתה יודע שיש לו קשרים טובים ברמב"ם?"
"את כל הזמן מזכירה לי שבלי הקשרים שלו גם לא הייתי מקבל את המשרה הנוכחית שלי ברמב"ם, אז איך אני יכול לשכוח?" רטן אבי.
"לא התכוונתי..." מלמלה עדי.
אבי הסתובב אליה. "התפקיד הזה יהיה שלי ורק שלי, ואני לא רוצה ששרגא יתערב. בואי נישן כבר," אמר והסתובב חזרה.
עדי התרחקה אל צדה של המיטה, פיהקה ונרדמה תוך דקות ספורות. אבי הביט בקיר בעיניים פקוחות.