“הספר "הנמר המעופף" מאת רוברט לי סקוט הבן (הוצאת מערכות, 1984), הוא סיפורו של הגנרל האמריקני קלייר שאנו, טייס קרב ומורד במוסכמות שהיה תחילה יועצו לעניין כוח אווירי של המנהיג הסיני צ'אנג קאי שק, ובהמשך מפקד "להק המתנדבים האמריקני", הידוע יותר בשם "הנמרים המעופפים", ולימים מפקד חיל האוויר ה־14 האמריקני שלחם ביפאנים בזירת בורמה. בהקדמה לספר כתב גנרל ג'ורג' ס. קני, יוצא חיל האוויר האמריקני, כי "שאנו ‏סירב בעקשנות לתת פומבי למספר המטוסים שהפיל, אבל ראיות רבות מלמדות שהוא אישית חיסל כשלושים טייסי אויב שהובסו בהתמודדות אווירית עם המורד מלואיזיאנה" (עמ׳ 13).

‏בהקדמה למהדורה העברית כתב אל"ם (מיל׳) עודד מרום, מבכירי טייסי הקרב בחיל האוויר, כי "הזן הנדיר של טייס קרב היהיר, הטיפוס השתקן המשלב עקשנות מרגיזה באומץ לומר את שבליבו, לעשות, לטוס ולהקריב; זה ששונא את המשרד ונוהליו, את הניירת, את הפקידים וגינוני המטה, הרוצה להגיע ליותר, אך יודע להסתפק במה שיש, החושב את האויב לטוב ביותר – ויודע להוכיח שאיננו כזה – הטיפוס הזה נולד ועוצב אי־שם בין מלחמות העולם הראשונה לשניה ונשאר כך עד היום. אבטיפוס מובהק ביותר שלו היה קלייר שאנו, אשר הקים את, ופיקד על, להק "הנמרים המעופפים" שלחם (נגד האויב היפני) במהלך מלחמת העולם השניה בסין" (עמ׳ 9).

"אתם חלק מצוות" (עמ׳ 51), אמר שאנו לטייסיו והדגיש שאיש "לא חשוב יותר מחברו ביחידה הזאת. זהו הדבר החשוב ביותר שאסור לכם לשכוח" (עמ׳ 54).

במלחמה ביפאנים בסין יישם שאנו את תפיסתו את נושא הלוחמה האווירית והגה טקטיקות חדשניות בכל האמור בקרבות אוויר ובאופן שבו יש להפעיל מכון מטוסי הפצצה בתקיפת יעדים אסטרטגיים. רעיונותיו התנגשו תכופות בתורות השמרניות שהיו מקובלות בזמנו. הוא לימד את טייסיו "איך להרוג מבלי ליהרג, ואיך ללחום, ואיך להציל את המטוס שהטיסו, ומעל לכל – איך לחיות עם כל זה יום אחרי יום" (עמ׳ 55).

סקוט, בריגדיר גנרל בחיל האוויר האמריקני ביקש לתאר בספר את חוויותיו מהשירות תחת שאנו, לאחר שהצליח (לא בלי מאבקים) להתמנות למפקד להק מטוסי הקרב ה־23 שהיה כפוף לשאנו. בספר תיאר המחבר מארב אווירי שהגה שאנו, במסגרתו חיכו מטוסי הלהק, בפיקוד סקוט, באוויר למתקפה יפאנית על בסיסם. על מסלולי ההמראה, כפיתיון, היו מטוסי דמה. ברגע הנכון תקפו סקוט וטייסיו את המטוסים היפאנים והדפו בהצלחה את המתקפה. 

סקוט עצמו רדף אחרי מטוס קרב יפאני זמן רב. "‏והפלתי אותו ברגע שהטייס הוריד את כן הנחיתה שלו ממש לפני נחיתתו בנמל התעופה ׳ענן לבן׳. אותו יום ניצחון הפלנו שלושים וארבע מטוסים יפאניים, אבל מה שיותר חשוב הפכנו לטייסים קרביים שטבלו באש" (עמ׳ 121). לאחר מארב זה קנה סקוט את עולמו בעיני טייסי הלהק. "נטלנו ‏לנו את ההילה של ‏‏׳הנמרים המעופפים׳ האמיתיים, והסינים המשיכו לקרוא לנו ׳נמרים׳. והואיל ואני הובלתי חבורה שכזאת התחלתי להרגיש די גאה בעצמי" (עמ׳ 123).

"הייתי צריך לנוע במהירות על מנת להישאר בראשה של קבוצת אנשים שסברה ‏כי עולה באופן מספרי על האויב גם כשיחסי הכוחות היו 29 לעומת 96. ‏באותו היום, יומי הראשון, הפלתי שנים ממטוסי האויב ‏ונרשמו לי פגיעות בעוד שניים. בתוך חודש כבר הייתי "אס": לזכותי נזקפו חמישה מטוסי שחיסלתי בוודאות בקרב אווירי" (עמ׳ 123).

כאשר טען גנרל בכיר כי טייסיו של שאנו אינם ממושמעים נהג סקוט להשיב כי אמנם כך הדבר בעת שהותם על הקרקע. "אבל באוויר, חשוב עליהם באוויר. לו רק היו לנו שניים, שלושה או ארבעה להקים כמותם, היינו יכולים אז לגרש את היפאנים מסין ולנצח במלחמה" (עמ׳ 46). ואכן הקריאה בספר המרתק ממחישה עד כמה יעילים היו שאנו וטייסיו במלחמתם באויב וכמה חשוב לדעת להשתנות ולא להיכנע לתורת הלחימה הקיימת, כי אם לוודא כל העת שהיא רלוונטית.”