בראשית 1959 החל יוסף אלמוגי בניהול מערכת הבחירות של מפא"י לכנסת הרביעית. הסקרים לא היו אז בארץ אבל האווירה ברחוב ובעיתונות בישרה על כישלון הולך וקרב. מתחים על רקע עדתי הלכו וגאו ומנחם בגין יצא למסע ניצחון בלווית אופנועים ברחובות תל-אביב. כשנפתחו הקלפיות התברר שהעם אמר "כן לזקן" ומפא"י זכתה בגדול נצחונותיה. זה היה קו פרשת המים. אלמוגי נעשה למזכיר המפלגה ונקלע אל לב-לבו של סכסוך שלבש צורה ופשט צורה ונעשה עד מהרה לפרשת לבון ובעצם לקרב על בן-גוריון. פנחס לבון, שנאלץ לעזוב את כהונתו כשר הביטחון ב- 1954, בעקבות "עסק הביש" במצרים. טען שנעשה לו עוול ודרש לזכותו ולהרשיע את יריביו. בן-גוריון, שעמד מאחורי החזרתו של לבון להנהגת ההסתדרות, ב- 1956 , טען שלא ייעשה כדבר הזה בלי בירור משפטי. לתוך הוויכוח שהחריף ןהתלהט השתרבבו ניגודים אידיאולוגיים. גיליים ואישיים שכרסמו במפא"י יצאה לאחרונה זה מכבר, והתהליך כולו יצא מכלל שליטה. סוף דבר שלבון הודח מן ההנהגה והמדינה נגררה למערכת בחירות. ב- 1961, על ה"פרשה". מפא"י יצאה לאחרונה בתולדותיה להתמודדות עצמאית וסיימה אותה, בניצוחו של אלמוגי, בהפסד של 5 מנדטים בלבד. הזרעים שהולידו את פילוגה ואת שידוד המערכות בזירה הפוליטית הישראלית כבר נטמנו. ממרחק השנים ומתוך עיון בארכיונים סוקר אלמוגי את השתלשלות העניינים כמי שהיה מעורב בהם בכל לב ועד צואר. הוא אינו מסתיר את גודל הערצתו לבן-גוריון אבל אינו נושא פנים לאיש מן הנתלים בשולי אדרתו. בניתוח שלאחר מעשה הוא עורך חשבון נוקב עם האישים שיכלו לאתר את הדליקה ונמנעו מכך מטעמיהם הם. אגב ניתוח הוא מצייר קווי-היכר למפא"י שהיתה וגם למורשת הפוליטית שהניחה אחריה.