שש שנותיה הראשונות של קבוצה בנגב הצפוני מצוירות בספר זה דרך עלילותיו ומנקודת ראותו של מוכתר הקבוצה, אריה אפרת. הוא מוליך את הקורא מחלקה לחלקה, מכפר לכפר, ממאהל בדואים אחד למשנהו ומעיירה לעיירה, ועמו אנו מתוודעים לעשרות דמויות, דוחות ומרתקות, ידידים ואויבים, אמיצים ומוגי לב, גברים ונשים, זקנים וילדים ואף סוס וסוסה – פסיפס נהדר של אוכלוסיית הנגב בשנות ה-40, שאל חייה התפרץ לפתע פתאום גורם חדש, מוזר ועיקש – היהודים. המחבר השכיל לפתח עם הבדואים והכפריים שבסביבה יחסי שכנות המבוססים על כבוד הדדי, ידע מתי יש להיות נדיב ואף ותרן ומתי צריך לעמוד בתוקף ואף בכוח על זכויות שמתנקלים להם. נימה כנה של צער עולה מדפי הסיום של הספר, כשמרקם היחסים האנושי העדין שנוצר נגדע עם פרוץ מלחמת השחרור – בגלל הסתה של מנהיגי הערבים, שהאיצו בבני עמם לנטוש את בתיהם וכפריהם.