סיכול ממוקד, חיסול או הריגה מונעת, הוא הריגה מכוונת ומדויקת של פעיל - במקרים רבים של אדם הממלא תפקיד פיקודי בארגון צבאי או של מנהיג פוליטי.החל בנובמבר 2000 נוקטת ישראל מדיניות זו ביו"ש ובעזה, ועוד קודם לכן נהגה להפעיל מדיניות זו מחוץ לישראל. סיכול ממוקד נתפס לרוב כאמצעי לא מוסרי, אולם אין להתעלם מכך שבתנאי הלחימה המודרנית יש לו יתרונות מסוימים, וחלקם אף מוסריים. מנגד, הסיכול הממוקד מעורר שאלות מוסריות ומשפטיות הנוגעות לזכויותיהם לחיים ולמשפט הוגן של קרבנותיו. נייר עמדה זה מתמודד עם שאלות אלה ובוחן את השלכותיהן על מלחמתה של ישראל בטרור ביו"ש ובעזה. מסקנת הכותב היא כי מבחינה מהותית, סיכול ממוקד יכול לשמש אך ורק כנגד מי שמוגדרים 'לוחמים' ואפשר לזהותם בבירור ככאלה, או כנגד מי שמוגדרים אזרחים הנוטלים חלק ישיר בלחימה', במסגרת המצומצמת שבה הם מעורבים בפעילות לחימה. אין לראות בו אמצעי ראוי נגד חשודים בפעילות טרור על בסיס מידע מודיעיני. כלפי חשודים כאלה יש לנקוט אמצעים של אכיפת חוק, הן בשטחים שלמדינה המתגוננת שליטה אפקטיבית בהם הן בשטחים שאין לה שליטה כזו, אך היא יכולה להשיגה בתנאים סבירים. כמו כן יש לפגוע בתשתית החימוש של המפגעים. אמצעי אכיפת החוק מתיישבים עם עקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי; הם אינם בגדר גזר דין בלא הליך שיפוטי ומאפשרים הגנה טובה יותר על זכויותיו הבסיסיות של כל אדם לחיים ולמשפט הוגן. עם זה, חהנהה היא שמקבלי ההחלטות ייטו לאמץ גישה המרחיבה את ההיתרים לשימוש בסיכול ממוקד.לפיכך יש לוודא שאמצעי זה יישקל תמיד כאמצעי אחרון, ויש לדאוג לקביעתם של הליכים ברורים ליישומו.