א
מהבוקר לא הפסיקה הימאליה לבכות. אפילו עכשיו היא בוכה, ישובה על אדן החלון והמשקוף נותן אותה במסגרת.
מה רואות עיניה?
את מגרש החניה האַספַלטי, למטה, מתחת לבניין רב הקומות בכפר סבא. מכוניות חדשות יותר וחדשות פחות מסדירות את דיירי הבניין בדירוג של הצלחה.
השמש כבר רַד. העיר כפר סבא בערב יום שבת.
בתמונת החיים של הימאליה אין צבעים מופלאים: למשל, העיר כפר סבא, מה יש בה? אפילו חן עגמומי של ערי פועלים פרבריות אינו מצוי בה. הימאליה מביטה מן החלון. עיניה נפוחות. נראה שהרחובות בכפר סבא מוסְדרים. אנשים הולכים לישון. קמים לעבודה. מתקדמים. עסוקים. אנשים הולכים ברחוב: מר חתוקָה ומר בֶרגר ומרת צח — לרגע ניתן לראות תלושי משכורת טמירים קשורים לקצות חוטים טמירים אף יותר, מתנוססים מעל לראשיהם של האנשים, שהולכים ברחוב, בעיר כפר סבא.
איזו עֶדנה אפשר למצוא בעיר הזאת, כשיושבים על אדן החלון מהבוקר ובוכים ועוד מעט כבר נגמר אחר הצהריים?
אולי עצי הפיקוס הענקיים. אולי האורְקַליפטוסים שנופל — האקליפטוסים שייכרתו עוד שנה- שנתיים. או אולי בכל זאת, עצי הפיקוס, שבלילות מרחפים בינותיהם עטלפים צווחניים. זו עדנה לשמה, אבל עכשיו כשעוד אור בחוץ, אור דמדומים, אפילו עדנה זו אין היד והלב משיגים.
מהבוקר לא הפסיקה לבכות. אפילו עכשיו היא בוכה על אדן החלון לקראת ערב שבת, רחש כלי רכב בחוץ ושתיקה בבית.
אבא קם הבוקר עם אותו הרוח ששורֶה עליו לעתים קרובות. נראה שאותו כעס מצוי בו תמיד, אך בבקרים מסוימים השתיקה שהוא נכנס איתה למטבח רועמת יותר. הוא התיישב אל השולחן, כרסו השעירה הרחיקה אותו מרחק מה מן הצלחת, הימאליה עוד לא נכנסה. הוא הביט במבט חסר סבלנות בארוחת הבוקר: גבינה בולגרית, צנימים, כוס קפה, ריבה. הביט בסכו"ם והשליך בתנופה חדה את הסכין ממקום מושבו אל הכיור: "למה את לא יכולה לשים סכו"ם נקי? כמה פעמים זה יכול לקרות?" אמר בלא ציפייה לתשובה.
אימא שתקה. החזיקה את ספל הקפה הגדול שלה קרוב לפה, כדי לכסות על ההתעקמות שנסוכה עליו בעִתות כאלו.
שקט. רק המיַת יונים בוכייה.
"קניתְ את השפיצים שאמרתי לך לקנות?"
"לא."
"מה יהיה? אני אצטרך לקום כל בוקר מהיונים האלו? על איזה כביסה הם מחרבנות? על הכביסה שלי?"
מהבוקר לא הפסיקה ואפילו עכשיו, אבל לפני כן, כשקמה, איזו תחושת צפרירים קלילה מילאה את בטנה: שירים בצרפתית ובשפות זרות, במילים שטרם נוצרו, מילאו אותה. ואלס נשכח — אולי אדית פיאף אולי זַ´ק בְרֶל — התנגן על שפתיה. היא חייכה לעצמה אל מול המראה. הביטה בגופה: "השדיים שלי כמו תפוחים," אמרה לעצמה, "אבל מהאגן למטה..." הוסיפה בחיוך עקום. לבשה שמלה. זימזמה. ציחצחה שיניים מול המראה המצוחצחת אף היא. שטפה פניה במי ברז. נכנסה בקצב שלה, של אותו בוקר מזַמרֵר.
אבא עמד בגבו, פניו אל המקרר, חיפש אחר החרדל דיז´ון שלו. גבו השמן כפוף קמעה, ושערות רבות מכסות על מרקם עורו. קרירות המקרר ניתנת בבטנו. הוא הסתובב. אימא ישבה אל השולחן.
"בונְז´ור," אמרה הימאליה, וידו השיגה בבזק את סנטרה בחבטה לא חזקה. "תשתקי!"
אפילו עכשיו על אדן החלון. בכי שמנפח את העיניים. "מה אני צריכה להרגיש? אני צריכה לאהוב את אבא ואני לא," חושבת הימאליה. "מחר אחרי בית ספר אני נוסעת לישון אצל סבתא אֶוָה," היא מחליטה. היא מביטה על עץ הצפצפה בחוץ.
ואימא תשתוק היום. תסתובב בבית בדומייה. תחליט לנקות את ארון האוויר מהכבסים הישנים, או לאוורר את המפות מבולגריה שקיבלה לחתונה. פעולות עם הידיים. אימא תשתוק, רק רחש המטאטא או שואב האבק או נקישות כלי זכוכית שמסתדרים בארון המטבח, רק כאלו שקטים שמדגישים את הדומייה יישָמעו בבית.
והוא? הוא יזעק למה? הוא יביט בספה המרופדת בסלון לָמה שאֶל מול הטלוויזיה שתקרין תוכנית דיבור של ערב יום שישי לָמה וערב מעריב לָמה ושתיקה פצועה לָמה. אך קולו לא ישיג עד לבה של הימאליה.
ואותו אור דועך של כניסת השבת בשמים, מעל לגגות הבניינים, ידכדך עד לחשכה אור ליום שבת.
ב
למחרת, כמו תמיד, אחרי שקורה מה שקורה עם אבא, הימאליה מבקרת את סבתא אֶוָה, אימא של אבא. החדרים בבית של סבתא אוה, ריח הנפטלין, הרהיטים הישנים, התמונות שחור-לבן עוטים על הימאליה רוגע. הימאליה נכנסת בדלת ואינה צריכה להסביר מה זה פתאום באה לבקר.
הימאליה וסבתא יושבות עכשיו על הספה הישנה, השמורה. סבא, בעלה של סבתא, מת לפני שנים רבות. סבתא מספרת, איך חזר כמו בכל יום לקראת ערב מהחנות. היתה להם חנות למוצרי טבק, סיגריות, מקטרות, מאפרות, סיגרים, טבק לעיסה וטבק הרחה, מסודרים כולם קופסאות-קופסאות על מדפים ארוכים כמו בבית מרקחת, ושתי מנורות עם אהילים מאמייל תלויות מהתקרה, מטילות שני חרוטים של אור על דלפק הזכוכית שניתן לבחור ממנו מקטרת בכל גודל או צורה לכל עת ולכל אירוע.
ומנורת פלורוצנט אחת קטנה ולבְנונית, בכוך קטן בתוך המזנון הגדול הזה של המדפים ושל הקופסאות קופסאות, שם היה יושב סבא כפוף, גבו אל דלת הכניסה, שחוח, כולו מרוכז בתיקון מקטרות, בפתיחת סתימות, בשפשוף והברקה, בשקידה וחריצות שהשכיחו ממנו כל דבר שהוא, כמו שסבתא אומרת, בעולם הזה. ואפילו הפעמון שהיה מצלצל עמומות בהתנגשו בדלת, ואפילו כחכוחים של לקוחות לא העירו אותו מהריכוז והשקדנות שהיה נתון בהם בעת שתיקן מקטרות.
הימאליה מבקרת את סבתא אוה והיא שוב מספרת, איך חזר הביתה כמו בכל יום לקראת ערב מהחנות של הטבק כמו שהיתה לאביו בסופיה, והיא כבר שמעה את טפיפות רגליו במדרגות. וסבתא לא תאמר טפיפות, כי אם רגליים. "שמעתי כבר את הרגליים שלו על המדרגות," היא מניעה את ידיה באוויר כמו כלב שוחה. "ושמעתי אותו משפשף ככה את הרגליים בשטיח של דלת." נעמדת, מפשילה קמעה את חצאיתה ומדגימה בכפות רגליה הקטנות בנעליים השחורות והגרביים בצבע חום דהוי. "וכבר רצתי אל הדלת, ואני פותחת ורואה שהוא מחזיק זר פרחים ביד," אומרת בקולה הדק ומתיישבת ומסדרתֿ לא-מסדרת בכף ידה הפתוחה את שערות ראשה בעורף, וראשה אלכסוני קמעה, ועיניה רגש ושערה אפור. "ושמחתי מאוד, אבל שאלתי אותו למה זה שיֵש... למה זה ש... למה אתה מביא פרחים באמצע השבוע?"
סבתא אוה שואלת את הימאליה אם היא רוצה בעצם בואיקוס או אולי חַמִינָדוס, כי היא צריכה לאכול, והיא (סבתא) יודעת שהיא (הימאליה) לא אוכלת מספיק.
והימאליה אומרת, "תמשיכי לספר, ואז נאכל ביחד בשולחן."
"מה יש לספר?" שואלת-אומרת סבתא, והימאליה אינה יודעת כיצד לומר לה שתספר איך סבא מת. ושותקת.
עכשיו הימאליה מציעה שאולי תסתכלנה יחד באלבומים הישנים שעשויים נייר שחור קשיח וניירות פרגמנט בין דף לדף ודבק צהבהב שכבר יבַש יתר על המידה, והתמונות נופלות בו פה ושם.
תמונות מבולגריה. מהטיילת בסופיה. הנה כאן סבתא ואחותה. והנה כאן הפסל של המלך ומתחתיו אבא של סבתא. והנה תמונה עוד מהחתונה של אימא של סבתא. הצלם ספר אחת, שתיים, שלוש, להבת מגנזיום התפוצצה והחיוך של אימא של סבתא במבט אלכסוני מלמטה אל חיוך הפה של אבא של סבתא וזר פרחים קטן ביניהם ואיזו מבוכה כזאת של מצטלמים ושתיקה שניתן לראות את המחשבות של אותו שבריר שנייה — "בבית אני אקפל את השמלה ואניח אותה בקופסה ואשים בארון," וגם "רגע, בעצם אני צריך לדבר עם החלבן אם מגיעים מחר אורחים" — כל אלה הוטבעו באֶמולסיה שהצהיבה על פיסת נייר זו ששוליה מזוגזגים כמו קצות בול.
והנה כאן סבתא וסבא בארץ, בחום, בתל אביב. "אני זוכרת את היום הזה בדיוק, איך עמדנו כאן ואחותי עמדה כאן מימין, היא לא נכנסה בפנים, בפוטוגְרַף, והלכנו, זה היה יום שבת והיה שמש ואכלנו גלידה." מעבירה עמוד וחוזרת אחורה. "זה לפני הגלידה, כי אכלנו ונזל לי מהגלידה על החצאית, ולא רואים כאן, אז זה לפני. הרגשתי מאוד לא נעים ללכת ככה, אבל אמרתי לסבא שלא ידאג, כי בקושי רואים את זה."
הימאליה ישובה על הכורסה הכפולה, גבה כפוף ופונה אל החלון, והיא מביטה בתצלומים הישנים. איזה געגוע-שהוא-לא-שלה ממלא בדגדוג קל את לבה. "כולם מתים," היא אומרת לעצמה בנשימת רווחה ומצחקקת בינה לבין עצמה. ההווה בתצלומים דהוי ומצוהב, שניות ספורות מאובקות.
"ומי זה?" שואלת הימאליה על אודות כל איש ואישה וילד וילדה בתצלומים, וסבתא עונה:
"זה דוד אלברט."
"זאתי השכנה שלנו רבקה."
"זה הילד של דוד אלברט."
"הַשְתי תאומות? שנייה, אה, אלה הבנות של רחל."
"אלה?"
"זה לא משנה."
"מי אלה?"
"לא יודעת, מה זה משנה?"
"מי אלה? הם מהמשפחה?"
"אני באמת לא יודעת. מה זה חשוב?"
שתיקה.
"סבתא, יש לך תמונה של מיכאל?" שואלת הימאליה.
מיכאל התינוק, אחיה של הימאליה, מת עוד בטרם נולדה.
"מי? מיכאל? איזו מין שאלה זאת? מה פתאום מיכאל?" אומרת סבתא.
שתיקה.
"את רוצה בואיקוס וחמינדוס?"
בדרך אל המטבח סבתא אוה שואלת, "איך בתיכון? מה עם הבחינות גמר?"
והימאליה ממהרת לענות, "הכל מעולה, סבתא."
עכשיו הימאליה וסבתא לועסות בואיקוס ומרטיבות אותו בחלב מכוס זכוכית בת עשרות שנים.
זה לחם הגוף, הוא אומר, והחלב הוא חלב האם, האֵם-אין-קץ, הוא אומר. זו מפת השולחן תחרים ואלו כפיות הסוכר, וזוהי המלחִייָה הוא אומר וזה הפלפל השחור, גרגרים גרגרים, שכשמרשרשים בפלפלת משמיעים רשרוש מעודן כל כך כמו פעימות הלב הללו באוזניים בלילה במיטה, אחרי ששוחים בים. ואלו הידיים, הוא אומר ומגיש אותן אל קערת הבואיקוס, וזה אור מנורות הלהט.
והימאליה רואה את לחם הגוף, את חלב האם, את מפת התחרים, כפיות הסוכר, המלחייה, הפלפל השחור שנבזק, את הידיים ואת מנורת הלהט, אך הוא נסתר עכשיו מעיניה.
והעיר תל אביב שקטה ורק רחש קל שבקלים של כלי רכב ויללת חתול מיוחם מאי-שם. וערב מאוחר.
"בן כמה הוא היה כשהוא נפטר?" שואלת הימאליה אף-על-פי ששמעה את אותו המִספר פעמים רבות כל כך, וסבתא עונה בלי לדרוש במי מדובר, "ארבעים ושתיים."
"ומה, הוא היה בריא לחלוטין," אומרת הימאליה.
"בריא. בריא מאוד. חוץ מהכאבי ברכיים שהיו לו עוד מבולגריה. הייתי שמה לו מטליות חמות בחורף עם מלחים ושמן מיוחד, והוא היה יושב וקורא בעיתון ומחכה שהכאב יעבור." נקישות מזלג בצלוחית וצליל לגימת החלב נשמעים באוזניים מבפנים.
"כמו כל יום הוא חזר, אבל עם זר פרחים, והוא לא ענה לי למה." ידיה הרזות על חצאיתה.
"ובלילה הוא התנהג בצורה מאוד מוזרה וניסיתי לשאול אותו, מה, ליאון? מה כואב לך? למה ככה? ורציתי לישון, כי יום אחר כך היה לנו חתונה ללכת אליה בצפון, בטבריה, בכינרת ורציתי להיות חזקה לדרך," מאגרפת את ידיה ומרימה אותן קמעה בלוְויית המילה "חזקה". "וגם הדרך לשם היתה מסוכנת. זה לא כמו היום, שתדעי, שיש דרכים וכבישים ופנסים וכל מקום יש שוטר ושמירה. אז הכול היה פתוח, ורציתי מאוד לישון ולא ידעתי למה פתאום הוא מתנהג ככה מוזר." והשתיקה של סבתא מתמלאת בצליל מנוע המזגן מבניין קרוב ובצרצורי הצרצרים הלוך ושוב כמו שמקישים בכפית בבָזָק על שורה של בקבוק זכוכית שתייה. שקט.
"ושמתי לו את הידיים על החזה ואמרתי לו בוא נישן, כי מחר נוסעים לטבריה. כי היתה לנו שמה חתונה. אני לא זוכרת של מי. בכינרת, ליד. זה היה בהתחלת החורף וכל השולחנות נרטבו להם וזה היה קטסְטְרוף גדול להורים של החתן, אני חושבת.
"וככה שמתי לו את הידיים על החזה שלו משולבות ואמרתי, נלך לישון, והוא נרגע. ואני נרגעתי ושכבתי." מקרבת את ידה הימנית לפיה, אצבעותיה מקופלות ועיניה דומעות.
"ובבוקר הוא כבר לא היה." הימאליה נוטלת מהשולחן מטפחת לבנה ומגישה אותה לסבתא. "שכב ככה עם הידיים משולבות כמו שהלך לישון. אני לא ידעתי למה הוא הביא את הפרחים והוא לא אמר לי."
"סבתא. בואי, די, נגמר עם העבר. בואי נחיה עכשיו," מנסה הימאליה לעודד את עצמה ואת סבתא.
"תעזבי," סבתא אומרת. "מה זה משנה. את, שלא תעשי שטויות ושתשמרי על עצמך ושלא תדברי עם אף אחד על מה שאני מדברת איתֶך, וגם לא עם אימא ולא עם אבא, זה רק את ואני יודעים."
"אני לא אגלה, סבתא," עונה לה הימאליה ועוד סיפור של סבתא הופך לסוד כמוס.
והוא יושב ומקשיב. וסבתא והימאליה נכנסות למיטה. סבתא לבושה כותונת והימאליה לבושה כותונת של סבתא. והוא עומד מביט בהימאליה שמצחצחת שיניים בכיור עם הברז היחיד, כפופה אל הכיור ורוקקת, מעלה ראשה, מביטה בפניה במראה, העיניים החומות, השיער גזור לא-גזור ועצמות הלחיים בולטות מעט. "הפצעונים האלה... אני אוהבת את השקט הזה בחדרים בבית של סבתא ואת ריח הנפטלין-של-הזִקנה ואת האלבומים הישנים. אני מניחה עכשיו את כף ידי על ראשי — זה הגובה המדויק שלי. האמבטיה עצובה לעת ערב, בודדה לעצמה, והשולחן עם מפת התחרים והמשקופים עומדים בדד בשקט והרחש של סבתא בודקת שוב אם המנעול התחתון ואם הבריח העליון נעולים ואם החלון סגור, שלא ייכָנסו חתולים, ושקט. שקט. שקט. אני נושמת. אני מרימה בכוח הנשימה שלי את בית החזה הזה. אני מניחה את ידי על בטני. ערב טוב, בטן, ערב טוב, כף יד. אני מרגישה עכשיו את הגוף שמתחת לבגדים. הכותונת תלויה. וילון האמבטיה תלוי. אור המנורה תלוי ומשתהה. אני מכבה אותו עכשיו."
ונכנסות למיטה הזוגית. סבתא מימין והימאליה משמאל. והוא מביט מפינת המשקוף, מבין לסדינים המקופלים ומגוהצים בקפידה, לריח הנפטלין, לאור מנורת הלילה. הוא מכבה את האור ופורח חשאית מבעד לחלון אל אור הלבנה החלבי.
