1
ג'אנפרו בחר את פילגשיו היטב.
הוא חיפש יופי ותבונה, אבל מעל לכל דרש חשאיות – בגלל סיבות מובנות מאליהן. מאז גיל שבע-עשרה לא היה לו מחסור במועמדות להוטות שימלאו תפקיד בלתי רשמי ולא מוכר זה בחייו, אבל זה לא הפתיע איש. שכן, גם אם לא מביאים בחשבון את העיניים השחורות חסרות המנוחה, את הפנים הנאים והקרים, ואת הגוף הקשה והתמיר שלו, הרי שלא היתה בעולם אשה שהיתה מסרבת להפוך לפילגשו של הנסיך.
בעיקר נסיך שיום אחד יהיה מלך מרדיבינו – האי הים-תיכוני האלוהי שעליו משלה משפחתו מאז המאה השלוש-עשרה. נסיך שהנו בעלים של ארמונות ומטוסים ומכוניות מהירות, כמו גם שורה של סוסי מרוץ נודעים. עושר אגדי עמד לרשותו של ג'אנפרו – ומי יכול להאשים נשים שרצו שגבר זה ילטף את גופן באצבעות ידיו?
אבל עתה החיפוש שלו היה שונה, ומעייף – אפילו בשבילו. לפניו עמדה ודאי ההחלטה החשובה ביותר בחייו. הוא לא יכול עוד לדחות אותה. הפעם הוא לא חיפש פילגש, כי-אם כלה.
והבחירה שלו חייבת להיות נאותה.
שני אחיו היו נשואים כבר והולידו ילדים משלהם – ומכאן נבעה הסכנה. היתה דרך אחת ויחידה לדאוג לכך שדווקא צאצאיו הם אלה שיירשו את הממלכה.
הוא חייב להתחתן.
לבו כבד עליו כאשר הביט בחדר השינה שקיבל כאשר הגיע אתמול. הוא היה שונה מאוד מהארכיטקטורה של ארמון ריינבו שלו, אבל החדר היה עדיין יפהפה. הוא הביט סביב. כן, חדר מאוד אנגלי.
החלונות הענקיים היו עשויים זכוכית עבה שלכדה את חלקיקי האור בזוויות שונות, כך שיצרו מראית-עין של כלוב ציפורים מאוורר היטב. אבל – פיו התעקל בחיוך אירוני – כלוב ממנו אין לו סיכוי לברוח.
אחוזת קאיוס, בית מרהיב מן המאה השש-עשרה, היה ביתן של האחיות דה ויר – שאת הבכורה בהן התכונן לשאת לו לאשה. ליידי לוסינדה דה ויר – שנודעה ברבים בשם החיבה לולו – היתה כל מה שיכול לרצות. דמה היה טהור כדמו, והיא הוסיפה בלונדיות ויופי עוצר נשימה לעסקת החבילה.
המשפחות שלהם הכירו זו את זו במשך שנים – שני האבות למדו יחד באוניברסיטה ושמרו על קשר, למרות שנפגשו לעתים רחוקות מאוד. ג'אנפרו בילה אפילו חופשה אחת כאן, אבל שתי הבנות היו צעירות אז – למעשה, אחת מהן היתה תינוקת.
ואז, בשלהי השנה שעברה, הוא פגש את האחות הבכורה במשחק פולו. זה לא היה מקרי – אלא תוכנן על ידי חבר משפחה משותף שחשב שהגיע הזמן שהוא יפגוש מישהי 'מתאימה'. כמעט בלי לחשוב, ג'אנפרו הרים את ההגנות שלו, אבל נדהם למראה הביטחון העצמי של לולו ויופיה יוצא הדופן.
"נדמה לי שאני מכירה אותך, לא?" שאלה בחציפות כאשר התכופף לנשק את ידה. "לא היית פעם אצלנו בבית – לפני שנים?"
"לפני המון זמן." הוא הזעיף פנים. "היית אז ילדה עם שתי קוקיות וסרטים בשיער, נדמה לי," נזכר.
"אויש. כמה נורא!"
אבל אותה פגישה נושנה סיפקה ביטחון מסוים, משהו חיוני לגבר במעמדו. היא לא היתה זרה בעלת מניעים נסתרים; הוא הכיר את הרקע שלה. השידוך זכה לאישור כל הנוגעים בדבר.
לאחר מכן הם נפגשו כמה פעמים – במסיבות שג'אנפרו ידע שנערכו למטרה ספציפית זו. לעתים תהה: אם יקיש באצבעותיו וידרוש שהירח יובא אליו על מגש של כסף, האם צוות של אסטרונאוטים ימהר לעשות כמצוותו?
במהלך השיחות שלהם היתה הבנה אילמת בנוגע לצרכים ולרצונות של שניהם. הוא רצה אשה שתספק לו יורש, והיא רצתה להיות נסיכה. זה היה חלומן של צעירות אריסטוקרטיות אנגליות רבות. מאוד פשוט.
היום, אחרי ארוחת הצהרים, הוא ידרוש שתקופת החיזור תהפוך לרשמית. ואם הקו הבלתי נראה הזה ייחצה, לא תהיה עוד דרך חזרה. ייערכו סידורים כלשהם מאחורי הקלעים במרדיבינו ואנגליה, תוכניות הנישואים ייערכו, הכל על פי רצונו.
בתוך כמה שעות לא יהיה חופשי עוד.
ג'אנפרו הרשה לעצמו חיוך קצר וקשה. לא עוד חופשי? ממתי היתה החירות על סדר יומו? יורשי עצר יכולים להיות מבורכים במראה ועושר וכוח, אבל אין להם חירויות שיש כמעט לכל גבר אחר עלי-אדמות.
הוא הציץ בשעונו. ארוחת הצהרים תתחיל בעוד שעה, והוא הרגיש חוסר מנוחה. הוא לא רצה לרדת ולנהל שיחה מיותרת שהיתה חלק מחבילת חייו כנסיך.
הוא חמק מהחדר ונע בגניבה לאורך המסדרון הארוך והמהדהד עד שלבסוף היה בחוץ, נושם את האוויר האביבי המזהיר של אנגליה כמו גבר שזה עתה טבע.
הרוח היתה רכה ומבושמת ונרקיסים צהובים ולבנים הניעו את כתריהם העדינים. האילנות נעו עם פריחות ורודות ולבנות, ותחתיהם נעו פעמוניות כחולות שפריחתן קצרה עד כדי שברון לב.
ג'אנפרו פנה בשביל נסתר, מתרחק מהגנים הרשמיים, צעדיו הארוכים לוקחים אותו לעבר השדות והגדרות החיות שיצרו חלק מהאחוזה הענקית.
במרחק שמע שעטה כבושה של פרסות סוס בזמן שדהר בכיוונו, ובאותו רגע קצר של כמיהה הוא ייחל להיות בעצמו על גב סוס – לרכוב במהירות לאורך החוף המרדיביאני הנטוש עד שיתיש את עצמו ואת הסוס שלו.
הוא התבונן בזמן שסוס פלומינו חצה את השדה ועיניו הצטמצמו בחוסר אמון כאשר ראה שהרוכב עומד לקפוץ מעל הגדר החיה.
הוא עצר את נשימתו. הגדר גבוהה מדי. הסוס דוהר מהר מדי. יותר מדי...
הדחף גרם לו לרצות לצעוק לסוס לעצור, אבל הוא ידע שעליו לשתוק, שכן אסור להפחיד את הסוס, פן יהיה מסוכן עוד יותר.
אבל הרוכב הדהיר את הסוס מהר יותר, וזה היה רגע של שלמות שחווים לעתים רחוקות בחיים, שלעולם אין דרך לחזור עליו. בתנועה מרחפת, הסוס התרומם בקשת מושלמת ונוצצת. בתוך שבריר שניה נדמה היה שהוא צף באוויר לפני שזינק מעל המכשול ונחת מעברו, וג'אנפרו פלט את האוויר מריאותיו, מזהה בחוסר רצון את המעשה האמיץ והנועז של הרוכב ואת ה...
טפשות שלו!
ג'אנפרו עצמו היה רוכב מוכשר דיו כדי לשקול אפילו קריירה מקצועית בתחום, אלמלא יד המקרה עשתה אותו, ועתה הוא צעד בעקבות הסוס אל האורוות.
אולי יסביר לנער מהו ההבדל בין אומץ לטפשות – ואולי אחר כך ישאל אותו אם הוא רוצה לרכוב עבורו במרדיבינו!
ריח האורוות היה ארצי, והוא לא שמע דבר זולת צהלות סוס וקול אחד.
קול אשה – רך ופעמוני – בזמן שמלמל דברי חיבובים שנשים ממלמלות תמיד לסוסים שלהן.
"מותק שלי! אתה סוס חכם!"
ג'אנפרו קפא.
אשה רכבה על הפלומינו הזה?
הוא נכנס לאורווה בביטול אוטוקרטי וראה את הדמות הדקיקה והנשית של נערה – נערה – בזמן שהאכילה את הסוס שלה.
"יצאת מדעתך?" תבע במפגיע.
מילי הסתובבה ודמה התלהט בתחילה ואז קפא ואז התלהט שוב.
כמובן שידעה מיהו. מילי הואשמה לעתים קרובות בכך שראשה בעננים – אבל אפילו היא ידעה שנסיך מתגורר אצלם. ושאחותה לולו נחרצת בדעתה להתחתן אתו.
המקום שרץ מאבטחים ושומרים חמושים, והיא שמעה את אמה מתלוננת באיפוק ששתי הבנות שנשכרו מהכפר הקרוב כדי לעזור להם עשו מעט מאוד – המקום היה מלא כל-כך הרבה טסטוסטרון!
מילי הצליחה להימנע מפגישה עם הנסיך בארוחת הערב אמש, בטענה לכאב ראש – היא רצתה לברוח ממה שידעה שיהיה אירוע מלחיץ, בזמן שאחותה מציגה את עצמה ברוב פאר והדר כאילו היתה על דוכן בשוק והוא המרבה במחיר – אבל עכשיו הוא כאן, והפעם אין דרך לברוח ממנו.
עם זאת, הוא לא היה האיש שחשבה שיהיה.
הוא לא נראה כלל כמו נסיך, במכנסיים ההדוקים שלו ובחולצה שהיתה ללא ספק עשויה משי, אבל פתוחה בצווארון כך שחשפה שיער כהה ומתולתל. הוא היה חזק ושרירי כמו כל אחד מהסייסים, עם שערו השחור הנוצץ כמגפי הרכיבה השחורים שלה. אבל עיניו היו שחורות עוד יותר, והן נצצו אליה בהאשמה.
"שמעת אותי?" סינן. "שאלתי אותך אם את מטורפת."
"שמעתי אותך."
קולה היה כל-כך שקט עד שהיה צריך להתאמץ כדי לשמוע אותה. הוא ראה שהיא מזיעה – ראה כיצד חולצתה נצמדת אל שדיה הקטנים והגבוהים – ודופק בלתי צפוי החל לפעום בחלציו. הוא לא שמע בקולה יראת כבוד כלשהי – האם אינה יודעת מיהו?
"את מטורפת?"
מילי משכה בכתפיה. כל חייה שמעה שהיא רוכבת ללא מורא. "אני מניחה שזה תלוי בנקודת הראות שלך."
הוא ראה שעיניה גדולות וכחולות כמו הפרחים מתחת לעצים, ושעורה צחור יותר מכל עור שראה מעודו – נקי מאיפור ובכל זאת, נוצץ באור טבעי של התעמלות ונעורים. הוא תהה מה צבע השיער שהסתירה מאחורי כובע הרכיבה שלה, ועתה לבו החל להלום באופן שגרם לראשו להסתחרר.
"את רוכבת מצוין," אמר ובלי לחשוב עשה צעד לעברה.
מילי אילצה את עצמה לעמוד על מקומה, אבל הקרבה שלו גרמה לה להרגיש קלות ראש. סחרחורת. הוא היה חזק כמו הסייסים, כן, אבל היה בו עוד משהו – משהו שמעולם לא פגשה מעודה. כאשר לולו דיברה על הנסיך "שלה", היא דיברה כאילו מדובר בתואר בלבד... אין ספק שלא הזכירה את ההילוך המסוכן שלו, או את ההילה הגברית חסרת הבושה האופפת אותו, שגרמה עתה ללבה להלום בקירות חזה. היא התבוננה בעיניים הכהות שלו וניסתה להתרכז.
"תודה."
"למרות שמי שלימד אותך לקחת סיכונים כאלה היה צריך להיירות," הוסיף בקול אפל.
מילי מצמצה. "סליחה?"
"את תהרגי את עצמך יום אחד אם תמשיכי ככה," אמר בקול שטוח. "הקפיצה שלך היתה בבחינת טמטום מוחלט."
"אבל הצלחתי בה! והיא לא היתה כל-כך צפופה כמו שנדמה!"
"ויום אחד היא עלולה להיות צפופה כמו שנדמה."
"אויש, אי-אפשר לחיות את החיים תוך מחשבות כאלה!" אמרה מילי בקלילות. "להיות עטופים בתוך צמר-גפן ולחשוש ממה שעלול לקרות. פחדנות אינה בבחינת חיים – אלא קיום בלבד."
משהו בקלילות שלה גרם לו לייחל למשהו. כמה זמן עבר מאז הרשה לעצמו את המותרות שבחשיבה כזו? "זה מפני שאת צעירה," אמר, כמעט בעצב.
"ואילו אתה נורא זקן, אני מניחה," הקניטה.
הוא צחק ואז נדרך, צחוקו גווע על שפתיו ומשהו נעמד באוויר ביניהם בתוך האורווה – משהו בלתי נראה שחרך את האוויר כמו להבות לוהטות של אש חדשה שמתעוררת לחיים.
וכאשר הביטו זה בזה עטף אותה עוד גל של חולשה. מילי היתה אמיצה וחסרת פחד על גב הסוס, אבל עכשיו היא רטטה בתחושה שדמתה מאוד לפחד, והזעה הצטננה על עורה וגרמה לה לרעוד. כאילו לפתע נתקפה קדחת.
"אני צריכה לגמור כאן," אמרה בסרבול.
"מי את?" שאל לפתע. "את עובדת באורווה?"
דחף של הגנה עצמית גרם לה להסס בתשובה שלה. אם הוא יחשוב שהיא אחת העובדות, הוא ייצא מכאן תוך שניה. ואני אהיה בטוחה, חשבה. בטוחה מפני המראה האפל והמסוכן וההילה המינית חסרת הבושה שכמו קרנה מעורו השחום.
"כן," אמרה. "אני עובדת כאן."
לרגע הופיע בעיניו ניצוץ קר וקשה – תחושה של נידון למוות שמוצעת לו ארוחה אחרונה לפני שגורלו נחתם לעד. שפתיה התעקלו, פשוקות מעט, והוא ראה את הוורוד הלח של פיה. הוא נכסף לנשק אותה כפי שמעולם לא נישק לאשה בעבר, ולעולם לא ינשק בעתיד.
ומילי ראתה את כל זה במבטו המשתהה. היא היתה כמעט לגמרי תמימה בכל הנוגע לגברים, אבל היא צפתה מספיק בעולם הטבע כדי לדעת מה קורה בין המינים. היא ידעה בדיוק מה עובר במוחו של הנסיך, ולרגע לבה יצא אל אחותה. מה יקרה אם יתברר שהוא גבר שאוהב לשחק מחוץ למגרש הביתי? בוגד סדרתי – בדיוק כפי שהיה אביהן?
אבל לולו תדע איך להתמודד עם זה; כמו תמיד. גברים אכלו מכף ידה במשך שנים, אז למה שגבר זה יהיה שונה? אבל הגבר הזה היה שונה – ולא רק בגלל שהיה נסיך. הוא היה...
מילי בלעה את הרוק.
הוא היה פנטזיה שהתגשמה – גברי וחזק ושרירי – אפילו היא חשה בזה. ונשים יימשכו אליו לעולם, באופן בו סוסה נמשכת לזכר החזק ביותר. רגשותיה הסתחררו במהירות ולרגע מילי כמעט קינאה באחותה.
היא התבוננה בשניה בעמידה הגאה שלו והסמיקה – מבועתת שמא יוכל לנחש מה עובר לה בראש. "אני... אני צריכה ללכת," גמגמה.
הוא צחק שוב, אבל הפעם הצחוק היה מלא צער והיה בו עוד משהו שלא הצליחה לזהות. "כן, רוצי לך, ילדה קטנה," אמר ברכות.
"אבל אני בת תשע-עשרה!" התגוננה, פגועה.
"רוצי בכל מקרה," היתה התשובה הרכה.
היא הביטה בניצוץ הכהה בעיניו ועשתה בדיוק כפי שהציע – היא מיהרה לצאת מהאורווה כאילו רדף אחריה, יצאה אל היום האביבי שהתהפך כדרכם של ימי אפריל הפכפכים. אם קודם האירה שמש מזהירה, הרי שעכשיו התחשרו עננים בשמים וגשם ניטח ארצה. אבל לפחות הטיפות ציננו את פניה הלוהטים ולחייה הסמוקות בזמן שעשתה את דרכה בחזרה אל האחוזה.
רטובה עד לשד עצמותיה, היא נשענה על קיר המטבח-גינה בזמן שייצבה את נשימתה. אבל פיה חרב כמו אבק של קיץ ולבה הלם עדיין כאילו חישב לפרוץ מתוך חזה.
היא הרגישה כאילו הוא הושיט את ידו לתוכה ועורר את כל רגשותיה, עד ששוב לא הרגישה כמו מילי אלא כמו זרה רועדת.
והיא עוד צריכה לעבור בשלום את ארוחת הצהרים.
