דליה התחילה להתעניין בדידי דנינו רק בכיתה ד', בגלל תחרות הריצה השנתית. עד אז בקושי הכירה אותה, ובעיניה דידי בלטה לרעה. היא הייתה שונה משאר הבנות בכיתה, לא רק בלבוש, שהעיד על משפחתה הענייה. לדידי הייתה לשון חדה וגסה, היא לא פחדה מאיש ונדמה היה שהיא נהנית להיות פראית, מרגיזה, ומעליבה. דידי שלפה קוצים דוקרניים מול מבוגרים וילדים כאחד, אבל כשדליה הציעה לה את נעלי ההתעמלות שלה, כדי ששתיהן יוכלו להשתתף בתחרות, התרככה והסכימה לקבל. לא רק את נעליים, גם את תשומת הלב הידידותית של דליה.
בספר מתארת דליה את חייה של דידי, כנזכרת בשנים הארוכות של החברות ביניהן עד לבגרות. היא עוברת עם דידי את מות אביה, את הזמן שבו נרדמה בשיעורים בגלל עבודתה השכם בבוקר בלול וברפת ואת מריבותיה הקשות עם אמה. דליה גם עדה לניצוץ התקווה שנדלק כשמגיע דוד עשיר מפריז, ורוצה לאמץ את דידי. דרך זיכרונותיה של דליה מתגלה לנו דידי הרגישה, המוכשרת והחריפה, שדבר אינו נעלם מעיניה הביקורתיות; דידי הבוגרת מכפי גילה, שמנתחת את חייה, ללא רחמים עצמיים, מבלי לעגל פינות ומבלי לאבד את חוש ההומור שלה.
הספר מוקדש לויקי שירן - חוקרת, פעילה חברתית ופמיניסטית, שהלכה לעולמה בשנת 2004, והייתה חברה קרובה של המחברת. יתכן מאוד שדמותה של דידי מבוססת על אישיותה המיוחדת של ויקי שירן. שירן גדלה בשכונת עוני ונאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 13 כדי לסייע בפרנסת משפחתה. בהמשך, השלימה לימודי דוקטורט בחו"ל, והייתה מראשוני המאבק לקידום מזרחיים בישראל.