1
"הכלבה קרת הלב."
סוואנה מארי קיריאקיס מצמצה כאשר המילים טסו מפיה של גיסתה ואילצה את מבטה להישאר נעוץ בדשא הירוק כברקת שלפניה.
טקס האשכבה היווני האורתודוכסי המסורתי הסתיים וכולם הביעו את צערם, כולם מלבדה. היא עמדה בקצה הבור הכרוי באדמה, ורד לבן בודד בידה, וניסתה לעכל את זה - את העובדה שהקיץ הקץ על נישואיה.
הקלה שרתה באשמה בתוכה, הדפה את הכאב שבמתקפתה המילולית של איונה.
הקלה על שהעינוי הסתיים. אף־אחד לעולם לא יאיים עוד לקחת ממנה את ילדיה. ואשמה על שזו היתה התגובה שלה למותו של אדם אחר, בעיקר דיון - גבר לו נישאה ביושר ומתוך טיפשות נעורים לפני שש שנים.
"איזו זכות יש לה להיות כאן?" המשיכה איונה לאחר שהעלבון הראשון שלה זכה לא רק להתעלמות מלאה מצד סוואנה, אלא אף מצד שאר האבלים.
אחותו הצעירה יותר של דיון אהבה מחוות דרמטיות.
מבטה של סוואנה חיפש שלא מדעת את תגובתו של ליאנדרוס קיריאקיס להתפרצות של הדודנית שלו. עיניו הכהות לא היו נעוצות באיונה, אלא דווקא בסוואנה בהבעה של תיעוב כה גדול עד שלו היתה אדם חלש יותר, היא היתה מתפתה לקפוץ לתוך בור הקבר יחד עם בעלה המת.
היא לא יכלה ללכת משם, למרות שלבה ורגשותיה זעקו בתוכה והורו לה לעשות זאת. התיעוב של ליאנדרוס אולי מוצדק, אבל הוא הכאיב לה באופן שבגידותיו התכופות של דיון והתפרצויותיו האלימות לא הצליחו לעשות.
ריח רגבי האדמה הטריים עם זרי הפרחים שכיסו עתה את הארון הסגור תקפו את נחיריה והיא הצליחה להסיט את מבטה אל קברו של בעלה.
"אני מצטערת," לחשה באלם קול לפני ששמטה את הוורד שנשאה על הארון ונסוגה.
"מחווה נוגעת ללב, גם אם ריקה מתוכן." עוד מילים שנועדו לפצוע, אבל אלה הושמעו הישר אליה בדייקנות חדה של מסמר המכוון ללב. סוואנה נזקקה לכל עוז רוחה כדי להסתובב ולהביט בליאנדרוס אחרי האופן בו התבונן בה לפני רגע. "האם זו מחווה ריקה מצד רעיה להיפרד מבעלה?״ שאלה והרימה את ראשה כדי ליצור קשר עין.
והצטערה על כך. עיניים כה כהות, עד שהיו כמעט שחורות, רשפו בבוז שידעה שהרוויחה ביושר, ועם זאת, אמרו צער. מכל בני שבט קיריאקיס, הגבר הזה היה היחיד שהיתה לו סיבה אמיתית לתעב אותה. מפני שהוא ידע אישית שהיא לא אהבה את דיון, לא בכל לבה כפי שהיתה צריכה לאהוב את הגבר שהיה בעלה.
"כן, ריקה. נפרדת מדיון לפני שלוש שנים."
היא נענעה בראשה בשלילה אינסטינקטיבית. ליאנדרוס טעה. היא לא היתה מסתכנת בחיים באמירת שלום לדיון בטרם ברחה מיוון עם שתי בנותיה. תקוותה היחידה היתה לעלות על טיסה בינלאומית לאמריקה לפני שדיון ירגיש בהיעדרה.
כאשר איתר אותה, היא כבר הגישה בקשה לפירוד רשמי, וכך מנעה ממנו להוציא את הבנות מהמדינה. היא אף הגישה בקשה לצו הרחקה, הציגה את החבורות המחלימות ואת הסדקים בצלעות כעדות לכך שאינה בטוחה בחברתו של דיון.
שבט קיריאקיס לא ידע על כך דבר. אפילו ליאנדרוס, ראש האימפריה המשפחתית ולכן גם ראש המשפחה, לא ידע דבר אודות הסיבות שהביאו לשבר הסופי בחיי הנישואים של דיון וסוואנה.
פניו המפוסלים של ליאנדרוס התקשו. "נכון. אף־פעם לא נפרדת סופית. לא הענקת לדיון את החירות שלו ולא הסכמת לחיות אתו. היית מסוג הרעיות שרואים בסיוטים."
כל מילה פילחה את לבה ואת תחושת האני שלה באשה, אבל היא סירבה להיכנע בבושת פנים תחת משקל הביקורתיות המכוערת שלו. "הייתי נותנת לדיון גט בכל עת במהלך שלוש השנים האחרונות." הוא היה זה שאיים לקחת ממנה את בנותיה אם היא תגשים את איומה להשלים את הליכי הגירושים.
פניו של ליאנדרוס התהדקו בלעג והיא הרגישה את הכאב המוכר שגרם לה הבוז שלו. דעתו עליה נחרצה בערב בו נפגשו.
היא היתה עצבנית לקראת ההשתתפות במסיבה שערך גבר שלא הכירה, גבר שדיון הילל ושיבח והדגיש שעליה להרשים כדי להתקבל למשפחת קיריאקיס. אם לא היה די בלחץ זה, שגרם לה לרעוד מציפיה, הרי שהעובדה שדיון נטש אותה בתוך עדת זרים הדוברים בשפה שאינה מכירה עשה את זה.
בניסיון להיבלע בין האורחים, היא עמדה ליד הקיר הסמוך לדלת המרפסת, הרחק משאר האורחים.
"קליספרה. פוס סה לנה? מה לנה ליאנדרוס," אמר קול גברי עמוק שדיבר יוונית וחדר את הבידוד שלה.
היא הרימה את עיניה וראתה את הגבר המושך ביותר שפגשה מעודה. חיוכו העצל הצליח לעצור את נשימתה. היא בהתה בו, מהופנטת בשל הרגשות הבלתי מוסברים שחשה כלפיו, שלא היה להם עוגן בנסיבות חברתיות או אפילו בהכרות.
בהדגישה אשמה על התגובה הזו לגבר שאינו בעלה, היא הסמיקה והשפילה את מבטה. היא השתמשה בביטוי היווני היחיד שהכירה ואמרה לו שאינה מבינה את שפתו. "ת׳ן קטלבנו."
הוא הניח אצבע מתחת לסנטרה ואילץ את ראשה להתרומם כך שלא היתה לה ברירה אלא להתבונן בעיניו. חיוכו נעשה טורף במעורפל. "תרקדי אתי," אמר באנגלית מושלמת.
היא נענעה בראשה וניסתה לאלץ את מיתרי קולה הקפואים להגיד לא בזמן שהניח זרוע רכושנית על מותניה ומשך אותה אל המרפסת. ואז לקח אותה בזרועותיו ואחיזתו לא היה בה דבר מהמסורתי. היא נאבקה בזמן שגופותיהם נעו לצלילים המפתים של המוסיקה היוונית.
הוא הצמיד אותה אליו. "תירגעי. אני לא מתכוון לטרוף אותך."
"אבל אני לא צריכה לרקוד אתך," אמרה לו.
אחיזתו נעשתה רכושנית עוד יותר. ״למה? את כאן עם חבר?"
״לא, אבל - "
שפתיים תובעניות הטביעו את ההסבר שלה שהיא נמצאת שם עם בעלה, לא עם החבר שלה. מאבקה להשתחרר גבר, אבל להט גופו ותחושת ידיו על גבה ועורפה הצליחו כבר להשתלט על כוונותיה הטובות.
ולבושתה האינסופית היא הרגישה כיצד גופה מתמוסס בתגובה חסרת אונים. הנשיקה עוררה בתוכה רגשות שדיון מעולם לא הצליח להרעיד. היא רצתה שהיא תימשך לעד, אבל אפילו בהשפעת התשוקה הנוכריה הזו היא ידעה שעליה להתרחק מפיתוי שפתיו.
היד על גבה נעה אל חזית גופה וחפנה את שדה כאילו היתה לה זכות מלאה לעשות זאת. העובדה שהוא נגע בה בצורה כה אינטימית לא היתה מחרידה כמו תגובת גופה אליה. שדיה כמו תפחו בתוך כלא חזיית התחרה שלה בזמן שפסגותיהם התקשו וכאבו. היא מעולם לא הרגישה בך עם דיון.
די היה במחשבה זו כדי לגרום לה לקרוע את עצמה מליאנדרוס כשתחושת הכבוד שלה רצוצה לגמרי בעוד גופה מפעם ממשית מתוך רצון לחזור אל בין זרועותיו. "אני נשואה," התנשפה.
עיניו הבזיקו באור הקרב והיא עמדה משותקת במשך דקה שלמה בזמן שמבטיהם התלכדו ונשימותיהם התאמצו.
"ליאנדרוס, אני רואה שפגשת את אשתי."
וליאנדרוס, שגופו נפנה מעל דיון כדי שבעלה לא יוכל לראות את בעלה, לטש בה מבט שהיו בו שנאה ומשטמה שלא פחתו במהלך שש השנים האחרונות.
"אל תוליכי את עצמך שולל לחשוב שתוכלי לפטור את התנהגותך בשקרים רק בגלל שדודני אינו כאן כדי להגן על עצמו."
קולו של ליאנדרוס החזיר אותה אל ההווה, אל האשה שלא יכלה עוד להגיב בשום צורה שהיא לאף גבר. לרגע התאבלה על זכרון אותם רגשות כבירים שלא חוותה מאז וידעה שלעולם לא תחווה שוב. דיון דאג לכך.
קומתו הגבוהה של ליאנדרוס, מטר ותשעים, התנשאה מעל המטר ושבעים שלה, וגרמה לה להרגיש קטנה ופגיעה נוכח הגבריות והזעם שקרנו ממנו. היא עשתה צעד לאחור באופן לא רצוני ומצאה מחסה בדממה ורק הטתה את ראשה לפני שפנתה לעזוב.
"סוואנה, אל תעשי את זה. את תגלי שלא קל לשחק בי כמו בדודני."
האיום המרומז בקולו גרם לה לעצור, אבל היא לא הסתובבה. "אני לא צריכה לשחק בך, ליאנדרוס קיריאקיס. אחרי היום, כל תקשורת ביני לבין המשפחה שלך תבוא על קצה." קולה בקע בלאט מצטרד ולא מוכר למרות שהתכוונה לדבר בנחישות.
"בזה את טועה, סוואנה." נימת קולו המאיימת הרעידה את קצות העצבים שלה.
היא הסתובבה לעברו ובחנה את תווי הפנים המרהיבים והגבריים שלו, את האופן בו השמש שיחקה בשערו השחור ואת הילת הכוח שאפפה אותו בזמן שניסתה לקרוא את ההבעה של מבטו החידתי.
"למה אתה מתכוון?" האם דיון בגד בה לקראת הסוף?
שפתיו החושניות של ליאנדרוס הוצרו. "זה משהו שבו נדון במועד מאוחר יותר. טקס האשכבה של אשתי יתחיל בעוד כמה דקות. כרגע תצטרכי להסתפק בידיעה שכנאמן יחיד לירושת בנותייך, את ואני נצטרך לדבר מזמן לזמן."
כאב שטף אותה - כאב על הצער והאבל שחווה ודאי גבר חזק ויהיר זה עם מותה של אשתו באותה תאונת דרכים בה נהרג דודנו.
"אני מצטערת. אני לא אעכב בעדך."
עיניו הצטמצמו. ״את לא באה?״
"מקומי לא יכירני שם."
"איונה חשבה שמקומך לא יכירך גם כאן, ובכל זאת באת."
בגלל שיחת הטלפון. היא בחיים לא היתה באה אלמלא דיון התקשר אליה בערב לפני התאונה.
"למרות הכל מה ששבט קיריאקיס רוצה לחשוב, אני התחתנתי עם דיון. הרגשתי שאני חבה לו את נוכחותי כאן היום." לזכרו של דיון שחיזר אחריה והגבר שהתקשר אליה פעם אחת אחרונה.
"אז אינך מרגישה שאת חייבת לי את נוכחותך בטקס האשכבה של פטרה כבת משפחתי?"
"למה שתרצה שאבוא לשם?" שאלה, לא מצליחה להסתיר את השתאותה המוחלטת.
"את טוענת שיש לך מקום במשפחה שלי. הגיע הזמן שתמלאי את החובות המתלוות למעמד הזה."
צחוק נטול הומור ניסה להשתחרר מבין חבלי גרונה הסגור. למלא חובות? האם לא עשתה את זה במשך שש שנים ארוכות? האם לא שילמה מחיר יקר תמורת הזכות לשאת את השם קיריאקיס?
ליאנדרוס התבונן ברגשות שחלפו על פניה נטולי ההבעה בדרך כלל של סוואנה. היא לא היתה כזו כאשר נפגשו בפעם הראשונה. אז היא נראתה כל-כך פגיעה ומתוקה. כל-כך מתוקה עד שהרשתה לגבר אחר לגעת בה, לנשק לה בזמן שהיתה נשואה לדורנו, הזכיר לעצמו.
למרות שנמנעה מקשר עין אתו באירועים בהם נפגשו לאחר מכן, עדיין היו לה חיוניות ויופי מצודדים שגרמו לו להבין מדוע דיון נשאר אתה גם אחרי שהיא גילתה שאינה ראויה לכבודו ואהבתו של בעלה. לפחות בשנה הראשונה, אבל כאשר ליאנדרוס ראה אותה בשנה השניה בה חיתה באתונה, היא השתנתה ללא הכר.
עיניה הירוקות התעמעמו לכדי חוסר חיים. האם תחושת האשמה על המאהבים שלה גרמה לכך? מנהגה היה נטול רגש לגמרי - מלבד כאשר הביטה בבתה. אז הפיקו פניה אהבה בה ליאנדרוס קינא - ושנא את עצמו על רגש זה - ועיניה התעוררו שוב לחיים. לא פלא שדיון התפרע עם החברים שלו. אשתו שמרה את כל הרגשות שלה לבת שהביאה לעולם כתוצאה מרומן שהיה לה עם אחד ממאהביה.
ליאנדרוס נזף בדיון על שהוא מגלה כל-כך מעט עניין באבהות אחרי הולדתה של אווה. דיון בכה כאשר סיפר לליאנדרוס שאשתו טענה שהתינוקת אינה שלו. אם ליאנדרוס פקפק אי-פעם באשמתה של סוואנה בנשיקה שחלקו באותו לילה בו נפגשו, הרי שהוא לא פקפק בכך יותר.
י גופו נדרך בכעס כאשר נזכר בכך. "אולי את צודקת. אין לך מקום בהלווייתה של אשתי. תצוגה אחת של רגש מזויף בתוך המשפחה מספיקה בהחלט."
עיניה התרחבו במה שהיה מוכן להישבע שהנו פחד לפני שעשתה עוד צעד לאחור מפניו. "ליאנדרוס, אני מצטערת על מותה של פטרה."
הכנות לכאורה בקולה הרך כמעט נגעה ללבו, אבל הוא סירב ללכת שולל פעם שניה. היא לא היתה תמימה בדיוק כפי שהוא לא היה פתי. "אני מאמין שאת תצטערי על כך, סוואנה."
"למה אתה מתכוון?" שאלה וקולה רעד באופן שהטריד אותו בזמן שהדפה קווצת שיער בצבע החיטה מפניה.
מה היא חושבת שיעשה? יכה אותה? המחשבה היתה כל-כך מגוחכת, חשב ופטר אותה בהינף יד. היתה לה סיבה לדאגה, אבל לא לפחד. היו לו תוכניות בשבילה, אבל הן יצטרכו לחכות. "לא משנה. אני חייב ללכת."
היא הנהנה. "להתראות, ליאנדרוס."
הוא הטה את ראשו וסירב להיפרד ממנה באופן לא כן. לאחר שיתאבל על פטרה במשך שנת האבל הראשונה, סוואנה תראה אותו שוב.
ואז הוא יאלץ אותה לשלם על המחיר שגבתה ממשפחתו... על המחיר שגבתה ממנו.
