הנחת היסוד של המחזה "אלקטרה" של אוריפידס היא: הריגה לשם נקמה אינה בהכרח מעשה גבורה. נקמת דם עלולה אף להסתיים באבדון עבור אלה שידיהם מגואלות בדם הנקמה.
עלילת המחזה מבוססת על אותה פרשה נודעת של רצח-אם שלה נדרשו במחזותיהם אסכלוס, סופוקלס ואחרים. אולם בניגוד לגישתו של סופוקלס, למשל, המדגישה את ייסורי המצפון ההרואיים של גיבוריו המלכותיים, אוריפדס עוסק בבני-תמותה רגילים. לדברי סופוקלס עצמו, המצוטט ב"פואטיקה" לאריסטו, "אני מצייר בני אדם כפי שיאה להם להיות, בעוד אוריפדס מצייר אותם כמות שהם". אצל אוריפדס, איפוא, אין בני המלוכה זוכים להתייחסות של יראה, כבוד והערצה. נהפוך הוא: במקום להאדיר את מידותיהם ולהפכם לעל-אנושיים, מגמדם אוריפידס ביחס לאסונות שהם מחוללים. אך למרות זאת, הדרמה נותרת בעינה. אדרבה, היא נעשית מרגשת ונוקבת יותר שכן אנחנו, הצופים, מכירים את חולשותינו האנושיות מקרוב, בעוד שמכאוביהם וייסוריהם של בני מלכים רחוקים ונשגבים מאתנו.
אם כן, השוני המשמעותי בטיפולו של אוריפידס בנושא מתבטא בעיקר בציור אופיין של הדמויות הפועלות.
אֶלֶקְטְרָה, בתם של אַגָמֶמְנוֹן המת וזוגתו-רוצחתו קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה, מצטיירת, הן בהליכותיה הן בהופעתה המוזנחת במכוון, כמסכנה "מוסמכת". "אלקטרה המסכנה" מכנים אותה, וכך היא רואה את עצמה. זעיר-בורגנית עד לשד עצמותיה, היא אנטי-נסיכה במלוא מובן הביטוי. נטולת מצפון ופרנואידית ללא תקנה, היא תעשה הכול כדי לסחוט דמעה מהזולת על מר גורלה. לרגע אינה נרתעת מתכנון הרצח של אִמה.
אחיה אוֹרֶסְטֶס הוא סתם פרחח מוג לב וחסר ביטחון עצמי. במרוצת תכנון משימת רצח אמו, משימה שנכפתה עליו מגבוה, וגם בעצם ביצוע המעשה, נקלע הברנש ללבטים ומנסה להתחמק – לא מטעמי מצפון, חלילה, אלא מפחד לעורו הוא.חיסול אמו ובעלה מבוצע בברוטליות מזוויעה עקב השלומיאליות של המבצע, הפועל על-פי עצותיה הנמרצות של אחותו אלקטרה.
קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה המלכה-האם, מצטיירת במחזה כאשת חברה. בהקרבה מופגנת היא מתפנה מעיסוקיה החשובים כדי לערוך ביקור אצל נכדה שנולד, כביכול, זה עתה -- סיפור שבדתה אלקטרה מלבה. בליעת פיתיון זה שטמנה לה בִתה מובילה אותה אל מותה.
השתלשלות האירועים מסמרי-השיער מתחוללת באווירה של הכנות לפסטיבלים וחגיגות. מכל מקום, בסיום המעשה נותרים על הבמה שני רוצחים צעירים הדומים לשתי בובות אומללות ומיותמות שאם השתעשעו אי-פעם בתקוות לעתיד זוהר, הנה חרב עליהם עולמם – כאילו בטעות.
עד לאחרונה נתפס המחזה "אלקטרה" של אוריפידס כמעין תעלומה משום שאין הוא עולה בקנה אחד עם הדיעה המקובלת על אופים ההרואי של גיבורי הדרמה היוונית. נוכח אותה "תעלומה" הגעתי אני לעיבוד הזה דווקא מהטקסט עצמו -- בעיקר מקריאת תרגום אנגלי אמין. תפיסתי זו מתבססת כמו כן על מה שעלה בידי ללמוד על אוריפידס האדם בעתו.
עד כמה שידוע, אוריפידס בימי חייו היה פחות נערץ בעיני הציבור מכפי שהיו בני זמנו אסכלוס וסופוקלס. אך למרבה הפלא, בין כל המחזות ששרדו בידינו מאז, דווקא מספר מחזותיו עולה על מספר מחזותיהם. אולי מעידה עובדה זו על כך שהמסר האוניברסלי הגלום ביצירותיו רב מאשר ביצירותיהם. יתכן שהוא מייצג דעת מיעוט שאינה מצליחה להגיע לידי ביטוי בזמן אמת.
אוריפידס דגל בחופש-הדעת בעידן של שמרנות דתית, והיה איש-שלום בעת מלחמה – המלחמה הפלפונזית, שלא היתה שונה בהרבה מהמלחמה הממושכת שאנו, בישראל, חיים בימינו.
נדמה לי שעיבוד זה של "אלקטרה" יכול להוות בסיס להצגה ישראלית – אולי למחזמר – ואם יוצג גם בעברית וגם בערבית, מה טוב.
ולרי ארנון
נוף ים, דצמבר 2008
"ממרחק אלפי שנים מפציע אלינו המחזה אלקטרה של אוריפידס והנהו דמוי-חנוך-לויני של ימינו בהיותו רצוף הַגְחָכָה של דמויות נשגבות וניפוץ סיסמאות מנופחות. ולמי תודה למי ברכה על כל זאת? לעיבודה המרענן של ולרי ארנון."
יעל מדיני, סופרת ומבקרת ספרותית
“קראתי בעניין רב את העיבוד המקורי מאד של ולרי ארנון למחזה אלקטרה של אוריפידס. התרשמתי מהגישה החדשנית והמאד מיוחדת. בהצלחה!”
שושנה שני-לביא, שחקנית