איזה מקסים. תסתכל עליו, על הפנדה הזה. איך הוא יושב. ממש כמו בן אדם. ותראה איך הוא מחזיק ביד את העלים. דובי צעצוע. לחבק אותו. אבל רגע, תסתכל על הפה שלו. מה קפא שם, מרחק אלפי קילומטרים מאיתנו? חיוך. חיוך עצוב. "גם אני במקום דובי הפנדה הייתי בוכה. מה נשאר להם בעולם הזה? הורסים להם את יערות הבמבוק, צדים אותם כדי לעשות מהם מעילים, לוקחים אותם מהבית שלהם וכולאים אותם בגני חיות מסריחים רחוק - רחוק מהיער. פלא שיש להם כזה חיוך עצוב? "... חכו. חכו מה יקרה בשנות אלפיים. זה לא עוד הרבה זמן. כבר לא יישארו דובי הפנדה בעולם, חוץ מפנדות-צעצוע, שזה יפה אבל לא נחשב, וכל העולם מלא באנשים כמו אחותי, שיתחברו למחשב, יינשמו אינטרנט, ובמקום להתעצב על דובי הפנדה שנעלמו, הם יחשבו איך לעבוד על מישהו כמוני בעיניים ולשבור לו את הלב." "החיוך העצוב של דובי הפנדה" הוא קובץ סיפורים קטנים, נוגעים ללב, על צעירים שהולכים על קו התפר בשולי החברה; הם חושבים שהכל איתם בסדר, למרות שהם יודעים שלא, הם מחפשים את עצמם, אבל לעולם לא ימצאו. גם הם - כמו דובי הפנדה - ייעלמו מהעולם שלנו בלי שאף אחד ירגיש. "החיוך העצוב של דובי הפנדה" הוא ספר לילדים רגישים ולכל מי שהיה ילד רגיש - וקצת נשאר