“הסופר מקס אלן קולינס אינו מוכר במיוחד בארץ, וחבל. זאת משום שהוא לא רק אחד מסופרי המתח הפורים שכותבים כיום, עם רפרטואר של עשרות ספרים, תסריטים וסדרות קומיקס, יוצרם של קוורי ושל נייט הלר, אלא גם מפני שהוא אחד האחרונים ששולטים באמנות האבודה של כתיבת "ספרות זולה".
קולינס העריץ מאז שהיה ילד את מיקי ספיליין (מלך ספרוני הבלש של תקופת הספרות הזולה, ועליו בפוסט נפרד), אלא שבניגוד לכל שאר המעריצים הוא העז לעשות את הבלתי אפשרי: הוא יצר קשר עם ספיליין, התכתב איתו, בהמשך נפגש איתו, עבד איתו על סדרת "מייק דיינג'ר", ולפני שספיליין נפטר בשיבה טובה בשנת 2006 הוא אמר לאשתו: "מקס יטפל בעניינים" ובזאת מינה את קולינס ליורשו.
אבל הנה הדבר המעניין: קולינס כותב ספרים של אחרים. הכתיבה שלו היא הומאז' לגדולי הז'אנר, כגון ספיליין ודונלד ווסטלייק, ואת זה הוא לא מכחיש לשנייה (ספרו הראשון מוקדש לדון ווסטלייק) ואפילו מצהיר: "הומאז' זה 'גניבה' בצרפתית". הוא כותב את הספרים שהוא היה רוצה לקרוא. אבל כל קריאה בעלילותיהם של קוורי המתנקש, נולן הגנב, מלורי הסופר שפותר תעלומות, נייט הלר הבלש הפרטי ההיסטורי (שחקירותיו נערכות על רקע אירועים היסטוריים ודמויות היסטוריות אמיתיות), מביאה למסקנה המבויישת, המתחמקת והבלתי נמנעת: אולי מקוריות זה לא באמת-באמת כל כך חשוב?”