“ שָׁכַבְתִּי עַל הַגַּב, לְלֹא תְּזוּזָה. הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי מָשְׁכוּ בָּרְצוּעוֹת שֶׁל הַקַּסְדָּה וּבְכָל פַּעַם שֶׁנָּגַעְתִּי בָּהֶן הַדְּמוּת הַמִּסְתּוֹרִית הִתְקָרְבָה אֵלַי וְקוֹלָהּ הִתְחַזֵּק.
'אֲנִי עָיֵף!' הִכְרִיז הַבָּחוּר הַשָּׂעִיר וְהָאַדְמוֹנִי שֶׁחָזַר מֵהַשָּׂדֶה. 'גַּם עָיֵף וְגַם רָעֵב! מָה אַתָּה מְבַשֵּׁל?'
וְהַבָּחוּר שֶׁיָּשַׁב בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, עַל הָאֲדָמָה, וּבָחַשׁ בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁנִּרְאָה כְּמוֹ קְדֵרָה, הֵשִׁיב: 'נָזִיד.'
מָה קוֹרֶה כָּאן? צָבַטְתִּי אֶת עַצְמִי כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁאֲנִי לֹא הוֹזֶה. לְאֵיזוֹ תְּקוּפָה נִזְרַקְתִּי? מָה אֲנִי רוֹאֶה? ”
קוֹרְאִים לִי מַתָּן, בַּקַּיִץ אֶהְיֶה בֶּן עֶשֶׂר. אֶת קַסְדַּת הָאוֹפַנַּיִם הַשְּׁחֹרָה עִם הַמַּדְבֵּקָה שֶׁל כּוֹכַב הַזָּהָב יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁנָתַיִם. חָשַׁבְתִּי שֶׁזּוֹ קַסְדָּה רְגִילָה, שֶׁמְּגִנָּה עַל הָרֹאשׁ מִפְּנֵי נְפִילוֹת וְחַבָּלוֹת. אֲבָל אָז מִיכַל, אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, שָׁפְכָה אֶת הַשּׁוֹקוֹ שֶׁלָּהּ עַל הַמִּקְלֶדֶת שֶׁל הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי. וְעֹמֶר, אָחִי הַגָּדוֹל, אָסַר עָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּחְשֵׁב שֶׁלּוֹ...
יָצָאתִי לְסִיבוּב בַּשְּׁכוּנָה וְנָפַלְתִּי, וְכָךְ הִתְבָּרֵר לִי שֶׁהַקַּסְדָּה שֶׁעַל רֹאשִׁי הִיא קַסְדַּת קֶסֶם שֶׁבְּ"בּוּם" אֶחָד יְכוֹלָה לְהָטִיס אוֹתִי אֶל עוֹלַם הַתּוֹרָה.
סְמָדַר שִׁיר, הָאִמָּא שֶׁל סִדְרַת "גָּלִי" הָאֲהוּבָה, יוֹצֵאת בְּסִדְרַת סְפָרִים חֲדָשָׁה — "קַסְדַּת הַקֶּסֶם". בְּסֵפֶר זֶה יִפְגּשׁ מַתָּן אֶת הָאַחִים יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.