“הסקירה הזאת מוקדשת באהבה רבה לספק האינטרנט הכשר שלי, אינטרנט רימון, שחסם לי את הגישה לדף הספר בגירסתו העברית, ולא ממש ברור לי למה. בהתאם לזאת מופיעה הסקירה במקום אחר, אם כי את הספר קראתי בתרגומו העברי, ובכריכה המקורית, זו שלא נעשתה על פי הסרט.

פעם קראתי ספרים של מריאן קיז. קיז היא סופרת אירית, והיא כותבת "ספרי בנות" קלאסיים. כאלה שעוסקים במערכות יחסים, ברגשות, ברומנטיקה, ומתובלים בהמון נעלים, תיקים, מוצרי קוסמטיקה, ובשמים. במהלך קריאת הספרים של קיז תהיתי תמיד כמה אפשר לכתוב על בגדים. ועל איפור. ועל נעליים. ועל צבע לק. מסתבר שהרבה.

אנדריאה היא בחורה אמריקאית בת עשרים ושלוש. רגילה כזאת. אחת שיש לה משפחה רגילה, הורים, אחים, חבר. אחת שסיימה עכשיו את האוניברסיטה, והיא מחפשת עבודה. או יותר נכון, מקפצה. משרה שתסייע לה להשתלב בעולם העיתונים והמגזינים, ותאפשר לה לכתוב בעיתונים נחשבים כמו הניו-יורקר. זהו, זה מה שהיא מחפשת. אלא שהחיים מנווטים אותה אחרת. העבודה המבטיחה שהיא מוצאת, כעוזרת אישית של עורכת מגזין אופנה נחשב, מפילה אותה אל תחת ידיה של בוסית רודנית במיוחד. הספר הוא תיאור של שנה שנראית זוהרת מבחוץ, אבל מבפנים היא סיוט, של עבודה תחת מירנדה פירסלי, היא ה"שטן" שלובשת בגדי מעצבים יוקרתיים של פראדה, נעליים של ג'ימי צ'ו, ושאר מותגי על.

עכשיו, אילו אנדריאה היתה גיבורה של מריאן קיז, היא היתה קופצת על המשימה. היא היתה יודעת מראש מהו המגזין ששמו "טרנד", מיהי העורכת שלו, ומוכנה לשעבד הרבה מהחופש האישי שלה תמורת הצבת יעדים בתחומי המגזין הזה או אלה הנחותים אך הדומים לו. היא גם היתה מוכנה להסתדר עם המשכורת הנמוכה שהוצעה לה, תוך ידיעה שישנן הטבות נלוות לתפקיד, כמו בגדים או אביזרים נוספים, או התחככות בזוהר, סיכוי להגיע לתצוגות אופנה עילית בעולם ועוד. אלא שאנדריאה היא לא "קיזית". היא יותר כמוני, פשוטה כזאת. ועל כן היא סובלת כבר מההתחלה.

מכאן גם החולשה הגדולה ביותר של הספר - אין לו צידוק. הוא לא מנומק, ואין לו עלילה. אין לו עלילה במובן של התפתחות מהלך העניינים בכיוון כלשהו. עלילה היתה יכולה להיות בחורה שמגיעה מסונוורת מהזוהר, ומתפכחת בהדרגה. זה תהליך שגיבורה יכולה לעבור, והוא עובד יפה בהרבה מקומות. יכול להיות שזה מה שהיתה קורא לגיבורה הקיזית ההיפוטטית שהמצאתי. עלילה יכולה להיות גם הפוכה, בחורה שמגיעה מנוכרת אבל נכבשת בזוהר ובהטבות. כל זה לא קורה, וכל מה שנשאר אלה אנקדוטות ששוזרות יחד התעללויות טפשיות, דרישות הזויות, שעות עבודה משוגעות, המון בגדים, הליכה בעקבים בלתי אפשריים, חשבון הוצאות פתוח, והמון כסף שנשפך בלי טעם ובלי סיבה. סתם אנקדוטות. עוד סיפור ועוד סיפור. בעיקר התקשיתי להאמין לסיפורי הכסף בלי חשבון, כי לא ברור לי איך מנהלים ארגון, ועוד רווחי, בצורה כזאת. אבל יכול להיות שזה באמת מה שקורה במגזינים כאלה, וזה באמת לא העיקר. העיקר הוא שאנדריאה לא מתקדמת לשום מקום, לא מתפתחת, לא היה שום דבר שנודע לה אחרי עשרה ואחד עשר חודשים, שלא היה ידוע לה כבר בתחילת הדרך, והתחושה הכללית היא סתמית לחלוטין.

אל תקראו. אולי כדאי לכם ללכת לראות את הסרט, אמרו לי שהוא טוב יותר.”