"יתרון אחד היה בחיי הישנים: לא היה לי די פנאי לחשוב עליהם. הייתי עסוקה מדי, מסורה מדי לכל מי שהיה בעולמי, לכל המטלות המתבקשות, על הכול חשבתי, רק לא על עצמי. ואולי, אמרתי כמה שנים אחר-כך לאחדים מחברי הטובים, בעצם לא העזתי לחשוב על עצמי כי לא היה בי די אומץ. מחשבה רצינית באותן שנים היתה מביאה אותי מוקדן מדי אל אותן מסקנות שאליהן הגעתי מאוחר יותר, מסקנות שחייבו את פירוק המסגרת ההיא. כנראה שבשלות ובגרות אינן באות בהכרח יחד עם היכולת לנהל בית, ללדת ילדים, להתפרנס." (מתוך "לאומץ יש צבע") קובץ רשימות של אשה שהעזה להתבונן אל חייה, לבחון רשימה ארוכה של ערכים ומוסכמות שעל-פיהם היתה אמורה לנהוג, ואשר היו לה האומץ והיכולת להגיד "עד כאן ואפשר גם אחרת". בהומור ובדמע, לעיתים באירוניה כואבת וללא כל יומרות, מתוארים מאבקיה הקטנים והגדולים על קיום שיש לו משמעות, בין סירי המטבח, המצ'ואיזם הישראלי כל-כך של שכניה, זכרונות ילדותה, פקידי בית-הדין הרבני וחלומותיה הקטנים שכמעט נמוגו.