“מחשבות על הספר בזמן הקריאה

סיפור התפוררותה של משפחת סוחרים גרמנית אמידה במחצית המאה ה19 המתואר דרך חייהם של 4 דורות, כאשר ההתמקדות היא בדור השלישי והרביעי. שלשת הדברים הכי חשובים למשפחה- הפירמה, הון והמשפחה עצמה. האחים תומאס, כריסטיאן וטוני (אנטואנט) הם כל כך שונים. תומאס, הבכור, יורש את מקום אביו כראש המשפחה והפירמה. כל חייו הובילו אותו לתפקיד זה ובהתאם אופיו. כריסטיאן הוא אדם פרוע, אוהב תאטרון והולך ל״קלאב״- נפש אבודה שלא מוצאת את עצמה. טוני- כבוד המשפחה והפירמה עומדים לעיניה ואף על פי כן היא זו שממיטה צרות על המשפחה, גברת מאד דרמטית שאינה מעוניינת בשינויים.
על כתפיו של האנו (יוהאן, בנו היחיד של תומאס) מוטל עתיד המשפחה, הציפיות גבוהות. אך זה לא כל כך פשוט. להאנו נפש עדינה. הוא מנגן על פסנתר (אאוטסיידר במשפחה הלא-מוזיקלית בעליל הזאת) ומתעניין בתאטרון- כל הדברים שאביו הפרקטי להחריד מתנגד אליהם. מע׳ היחסים של תומאס עם אחיו הצעיר חוזרת על עצמה, הפעם עם בנו. והנפש של בנו כל כך עדינה.

נשארו לי 100 עמודים (מתוך 604) ותהליך ההתפוררות החל בערך לפני מאה עמודים. גם הקצב של הנרטיב השתנה קצת.
שתי אנקדוטות שמאד אהבתי- באחד מהכריסמסים בוחן כריסטיאן בהתפעלות מין מודל של תאטרון שקבל אחיינו הצעיר כמתנה, ואז הוא לפתע כבה ואומר להאנו שמתאטרון- לא יצא לו כלום. בסצנה אחרת חוזר האנו מחופשת קיץ בעיר החוף טרבמונדה שבצפון גרמניה, והוא מדוכא מהעובדה שבקרוב יחזור ללימודים (הוא בן 11-12). הוא מספר לדודתו טוני על החופשה ממנה כל כך נהנה, והיא בתורה מספרת לו שבילדותה, כשהמשפחה נפשה בטרבמונדה, היא ראתה שלמדוזות יש כוכב כחול זוהר בבטן, והיא רצתה אותו. אז היא לקחה איתה כמה מדוזות כשחזרו מהחופשה ונסתה לייבש אותם. מה שנשאר מהמדוזות היה ״שלולית מים וסרחון של אצות ים״. כמובן שמאן מפליא בתאור הסצנות שלעיל ולא עושה זאת בצורה כל כך יבשה כמוני.

אני מאוד נהנה. אני אוהב לקרוא רומנים דקדנטיים כאלה, מזכיר לי לפעמים את מאה שנים של בדידות. היחסים בין תומאס וכריסטיאן מאד מזכירים לי את קאל וארון מ׳קדמת עדן׳ ולפעמים אני גם חושב על ענבי זעם בזמן הקריאה.
אומרים שפוקנר הושפע מהספר, השפעה שבאה לידי ביטוי בספרו ׳הקול והזעם׳.”