יוחנן בדר, האיש וספרו חד הם. הספר שכתב בדר הוא בעצם סיפורה של הכנסת מיום היותה ועד פרישתו הימנה. עם זאת, זו ביוגרפיה של בדר הפארלמנטאר המובהק והמנוסה. לספרו של בדר כמה פנים. יש כאן דו"ח חי וקולח, ממקור ראשון על פעילותה של הכנסת במשך עשרים ותשע שנים. וכמו בחייו כך בכתיבתו, בדר ישר עם עצמו. הוא כותב ומספר את האמת שלו, וכך הופך הספר לתעודה היסטורית רבת עניין וחשיבות. בצד ערכו כספר ההיסטוריה של הפארלאמנטאריזם הישראלי המחודש, שזור הספר הרבה סיפורים והערכות על אישים מרכזיים, שעמדו בטבור החיים הפוליטיים בארץ. כך הופך החיבור לספר קריאה מושך ומרתק. כל הגלריה של דור המייסדים שזורה כאן, והאנשים משורטטים בשערותיהם הגדולות והקטנות כאחד. ואחרון אחרון, בדר פותח אשנב, ויותר מזה אל תנועת החרות ועל הנעשה בה. מטבע הדברים שבהיות תנועת החרות באופוזיציה הארוכה, לא מיקדה תשומת לבם של חוקרים והיסטוריונים. היו פרשיות כמו "אלטלנה", המאבק נגד השילומים שבהם עלתה לכותרות. אבל כל הנעשה מבית היה שרוי כאילו בצל. בדר נתן בספרו את קורותיה של תנועת החרות, את המאבקים הפנימיים שבתוכה ואת פירכוסיה ולבטיה כדי לצאת מן המעגל הצר של מפלגה אופוזיציונית למפלגה כובשת שלטון. סיפור הקמת גח"ל והליכוד והאישים שהיו קשורים בכך. יש כאן הערכות על אישים שונים ומעשיהם, ומכאן יכול הקורא להתוודע אל הצמרת הפוליטית החדשה של המדינה. הפארלמנטאר הקשיש יודע להעלות את הדברים בריענון סגנוני ובהתאפקות ראויה לציון. המשפטן-הכלכלן הופך להיסטוריון מובהק, שאינו נכון לשכתב היסטוריה. הוא מוסר דברים כהווייתם - כמו שנראו לו וכמו שהוא חי וחווה אותם. הרבה ביקורת עצורה מצויה בין השיטין של הספר, לגבי תנועתו שלו ומנהיגיה. בדר, האופוזיציונר התקיף אך האדם הטוב והישר עם עצמו, זכר להציב בספרו מצבה לחברי כנסת רבים שלא מסיעתו. בכל חריפותו של הריב הפוליטי, ידע לראות בכל חבר כנסת את האדם שבו. "הכנסת ואני" הוא ספר מיוחד בספרות הפוליטית בישראל. כל קורא משכיר וכל צעיר שוחר דעת המדינה ימצא בו עניין. זהו ספר קורות המדינה כדרך שהשתקפה בכנסת. זהו סיפורה של הכנסת וסיפורו המרתק של חבר כנסת בכיר שהחזיק בארכוף במסירות ובנאמנות, ובבוא יום השילומים והניצחון - לא זכה ליהנות הימנו כי החליט בדעה צלולה שבאה העת לפרוש.
