“The return of the primituve, the anti- industrial revolution, 1971
ועד שהורחב ב 1999 , עם 2 מאמרים נוספים של peter schartz , כונסו לספר- אחרי שאחד הקוראים של 'האובייקטיביסט' – המגזין שפרסמה איין ראנד לאחר פרסום "מרד הנפילים" בנושאים שונים, כתב לה שהמאמרים האלה מעולים, ויש סיכוי טוב שימכרו באקדמונים השונים באוניברסטאות לסטודנטים. איין ראנד הקשיבה להצעתו ופרסמה את הספר, שפותח את הג'ננה האין סופית שלה כנגד השמאל החדש של שנות ה-60- התנועה הסביבתית לשימור החי והצומח על חשבון מעשי אדם והתנועה המולטי-תרבותית שביקשה מכסות לקבוצות אתנית שונות, ולקבץ כול קבוצה בנפרד, בצורה של ה'שבט' כנגד שבט, שלכול שבט מאפיינים משלו.
בסרטון שזכה ל 6 צפיות ב YOUTUBE שאומנם קטל את הספר, הבחור המבוגר עם הקרחת והגופייה , סיכם נכון שאמריקה של שנות ה-60, 70 כנראה הזכירה לאיין ראנד את המצב בבריה"מ בשנים שעזבה אותה- תוססת בפעילות פוליטית סמי אינטלקטואלית , עם מלחמות פנימיות וחיצוניות בבלעגן אחד גדול, פוביה שגרמה לאיין ראנד לכתוב את המאמאים ולצאת נגד אנשי התקופה.
חלק ראשון- בתי הספר:
The chickens' homecoming- (את הפרק הראשון, מרד הסטודנטים בברקלי, מופיע בחוות הדעת שלי על קפיטליזם האידיאל)- הכנס לשל איגוד הפילוסופיה ב 28 לדצמבר 1969 נפתח, וקיבל את ההחלטה לצאת נגד מלחמת ויאטנם ולגנות את ארצם אמריקה.
ראנד צחקה וגינתה את הכנס- "אם – היגיון,צדק, מורליות, עובדות והיסטוריה לצידם- הם מצדדים בנטישת הנהגתם כפילוסופים ואין להם דבר להציע לאנשים, מלבד להתעלם מפוליטיקה, כול אחד יכול להשטלת ולשלוט, וכך עשה". (ע"מ 49).
The comprachicos- המילה השנייה כאן מתייחסת לגנבהת ילדים כסלנג. ראנד במאמר הכי מגונה שלה אי פעם כנגד מערכת החינוך של בתי הספר לילדים , תחילה אומרת שלאסירים במחנות ריכוז ולפושעים יש יותר זמן פנוי לילדים בבית ספר!
מה שילד לומד עד גיל 3 הוא הכי קריטי ומפעיל יכולות שלא יפעיל בעתיד חייו באופן כה מוצלח- היכולת ללכת ולדבר.
אך ילדים במערכת החינוך והערכיה המשפחתית מלמדים את ילדיה לשקר, להעמיד פנים, לגנוב וככול שהם ישתפרו בכך הם יזכו במטרה הסופית- אישור השבט כתיקוף עצמי.
הגיבורים האמיתיים יוצאים נגד בתי ספרם והמערכת והם תוקפים את המערכת המבזה הזאת. הבלתי מוסריים הם כול אותם ילדים שלומדים לציית, למרות שהם מודעים לרעה החולה של מערכת הלימוד.
המודרים מהמערכת זוכים בעתיד מבטיח, הצייתנים יהיו משועבדים לשבט החברתי בשארית חייהם- ילכו ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה, יבקשו את אישור המשפחה ויהפכו להיפיים המזוהמים חיצונית ופנימית של שנות ה-60.
חלק שני, "התרבות":
Appollo and Dionysus- שם הפרק בה מהמצא של ניטשה- אפולו אל האור ודיוניסוס אל היין , שני אלים, כול אחד מייצג לשתי האירועים בפרק בשנת 1969- אפולו- האדם הראשון על הירח והאנשים מכול קצוות החברה מתקבצים, צופים ומדברים על הנחיתה באופן תרבותי. האירוע השני- דיונסוס- 300,000 היפים מלוכלכים, רעבים, צמאים , שלוחי רסן ומסוממים בשדות מתקבצים לשמוע מוזיקת רוק. ראנד מביאה ראיונות עיתוניים שנערכו עם המשתתפים- אחת מהם אפילו לא שמעה מוזיקה, ורק השטלתו על רכוש וביזו אותו, תוך כדי שלא הביאו אוכל ומים, מי מהם מעשנים סמים ומדברים עם בני מינם , בגילוי תועבה גמורה. היה צריך להטיס רופאים מניו יורק להיפים הגמורים ומכוסים בוץ בכול רמח גופם (ירד גשם, והשדות הפכו לבוץ).
The inexplicable person alchemy- איין ראנד משווה את האחווה האולטרואיסטית המזויפת של ההיפים באמריקה, לאומת מפגינים ל שלוש דקות בכיכר האדומה בקרמלין ב 1968, "על השלוש דקות שהרגשתי חופשי, אתה יכול לאסור אותי", אמר אחד הרוסים הצעירים שמחו על התקיפה בצ'כיה סלובקיה.
איין ראנד אף תוהה מה היה עולה בגורלה, גורל דומה לאלה שנזרקו לכלא, לאשפוז או לגולג, לו לא הייתה בורחת בשנות ה-20 לאמריקה.
The age of envy- ההיפים שבזים לרכוש, זוכים לאהדת התקשורת על האותניתיות החלוצית שלהם ומפזרים כאוס בקפוסים וברחוב, בעודם משכנעים לתת את הפוקוס לתרבויות של העולם השלישי, מנסים להפיל בפח את שאר החברה העובדת וצורכת מוצרי חשמל וצורך במוצרים מתועשים במפעלים. ראנד מסיימת שרק אהבה- עצמית, לעבודה, לבן זוג, להורה היא התשובה וההפך לעידן הקנאה והשנאה שמפיצים שדולות היפים אלטרואיסטים קולקטביסטים שמאלנים.
חלק שלישי- הפוליטיקה:
The left: old and new- ראנד מביאה כתבה של הניו יורק טיימס, על שנות ה-70- בה לאטילה יש חבר חדש- מגד העתידות הקורא הוסקופ. כך שהשמאל הישן הסתפק באטילה כדי לספק שוייון הובסייני כוחני לכלל החברה. ההיפים – "העיקר זה שנאה להיגיון, בין אם זה מיסטיקן או מיסטיקן של הכוח (מרצה)- שיקרא למיסטיקה של הג'ונגלים, ויחליף צריכה חומרית ב- אסרולוגיה, נומירולוגיה, ופונומלוגיה". (ע"מ 169).
Global balkanization- שלושת הפרקים הקודמים, racism – כתבתי במעלה האנוכיות. 2 הפרקים האחרים טוענת ראנד שהיהייפים לא מעוניינים במהפכה, אלה רק ב'פושט' שיכניס את נבחריהם באופן שקט, ועל כך שאין דבר כזה פשע פוליטי, שכן מחאה מאוגדת בהכרזת העצמאות האמריקאית.
"שום דבר לא צפוי משבטיות חוץ מברוטליות ומלחמה" (ע"מ 202). ראנד תוקפת את התנועה השנייה- רב תרבותיות, וכנגד שוויץ ומדינות עם כמה שפות רשמיות, שהמצב הסופי זה בלקן טבוח. היא מצדדת בשפה אחת לכול מדינה, ומברכת את האנגלית כשפה בין לאומית.
Gender tribalism – (שלושת המאמרים הבאים מההרחבה לספר בידי פטר שוורץ). פמניסטיות רוצות מכסות מגן מקומות עבודה ובלימודים מול גרים, חצי חצי. גם אם נשים ספציפיות לא מביאות את אותו ערך אובייקטיבי כשוות ערך לגברים, אין צורך- הן יכולות לסמוך על חברותיה הנשים שידרשו יצוג שווה, לא לערך שווה!
מין זה תמיד ניצול של הגבר את הנשים, שהפמניסטיות רואות בנשים כמו ילדים אבודים.
חלק רביעי ואחרון- the anti industrial revolution
The philosophy of privation- שוורץ תוקף את התנועה האקלימית, שרוצה לשמור על הטבע והמיני החיות והצמחים, מול התיעוש האנושי. הוא מביא דוגמא ש DDT פתר את בעיית המוות מחולרה, עד שהתנועה האקלימית יצאה נגד ה DDTש וכך החולרה והמלריה בהודו וסרי לנקה חזרה. יער ילוסטון בארה"ב לא קרא למכבי אש, כי השריפה פרצה באופן טבעי. עד שבאו מכבי אש הנזק היה עצום. הוא ואיין ראנד בהמשך מביאים טענות שהתנועה לשימור הסביבה עושה שימוש ציני ומזיק בתיעוש ובני אדם מודרנים, בשביל לחסל את הצוליזציה המערבית.
Multicultural nihilism – המצדדים בתנועה הרב תרבותית רוצים מכסות וייצוג מגוון בתיאוריה. בפועל הם רוצים לחסל תועלת מהכשרון שיש למעטים ולהנחיל אותו לכול אדם חסר יכולת, העיקר מה צבע עורו. נסיון ליצור חברה אובסיינית= שכול חבריה שווים בזכויותיהם וחובותיהם, ללא יקרון מבדל כלשהו.
שוורץ טוען שהמטרה הסופית זה חברה שבטית, כאשר כול שבט שלא מסכים עם שבט אחר יצא למאבק אלים.
The anti industrial revolution- ראנד פותחת את הפרק האחרון בזוג- הגבר יוצא בחמש בבוקר לעבודה באוטובוס הציבורי וחוזר לפנות ערב. אשתו חדלה מעבודה , כי היא עושה תפקיד של כמה מכשירים בהכנת ארוחת ערב, הליכה ארוכה לסופר האזורי ודעגה לילדים, ללא מוצרי חשמל. בערב הם כבר יהיו עייפים מדי לנסוע 10 קילומטר לקולנוע.
הכול בשם השמירה על הסביבה, ועזיבת החיים המודרנים באופן הדרגתי.
אבל יש סוגים של צעירים, האבנט-גארד ונושאי התותח של המאבק הסביבתי, התוצר של חינוך פרוגרסיבי. חסרי המעש. אלה הקשרים בינהם מנטלית, סטודנטים צעירים, שלא מסוגלים לחשוב או לחזות את העתיד, שלא יכולים לבסול רק את הרגע הנוכחי. בשבילהם הזמן הוא אויב שצריך להרוג כדי לברוח מקונפליעקט פנימי, ריקנות וחרדה.
לא מסוגלים לסחוב מטרה משלהם , הם מקבלים ומברכים ניוון, הניוון של עבודה פיזית, מתוכננת ומבוצעת ע"י מישהו אחר. ראיתם זאת בזמן אמת ביום "כדור הארץ", כשצעירים שלא לקחו מאמאץ לשתוף את גופם, יצאו וניקו את מדרכות ניו יורק"
(ע"מ 289).
כן, כתבתי די הרבה על סוגיה נכונה ומרתקת שמלבה את התרבות המערבית הרבה אחרי איין ראנד, על כול הפרסומות הדביליות של GREEN PEACE והצורך של ג'יין פונדה לפרק מפעל של מכשירים ומוצרי קוסמטיקה כדי לקסום למצילי העולם כיום, יש מאיין.”
