“האנטומיה של גריי. הוא יפה כמו תמונה
החבר הכי טוב שלי, לאחרונה
מבלה איתו כל ערב, בא איתי לכל מקום
כל לילה מופיע אצלי בחלום
האנטומיה של גריי, חתיך להפליא
(חתכים רוחביים, הדמיות ומה לא)
הוא מקסים, הוא מושלם ונפלא, ולכן
כשאכיר אותו לעומק אנחנו נתחתן
*
הי, למה אתם בורחים? אני די שפויה. אני חושבת.
בכלל, לא המצאתי את כל הטירוף הזה בעצמי. היינו כמה סטודנטיות נואשות לילה לפני מבחן אמצע סמסטר, וגריי היה השלמות בהתגלמותה, ברור וסבלני, וזה מה שיצא.
מה שכן, תמיד חלמתי להתחתן עם ספר.
*
כל מי שמדבר איתי לאחרונה - על ספרים, על פוליטיקה, על משפחה או על ציור - זוכה איכשהו לשמוע הרצאה מאולתרת באנטומיה או פיזיולוגיה, ירצה או לא ירצה. חשבתי לי שלא הוגן, בעצם, שדווקא מחבריי הטובים בסימניה התענוג הזה יִמַנע. אז לא, לא אספר לכם על שרירי חגורת הכתף (למרות שזה מפתה); אבל בשם כל הסטודנטים לרפואה ולפיזיותרפיה אומר לכם מקצת שבחיו של גריי.
ראשית אני חייבת לציין שהספר קדם לסדרה. הספר יצא לראשונה במאה התשע-עשרה, והסדרה קצת יותר צעירה, במחילה.
שנית, באמת שלא רואים עליו את הגיל.
איורים אנטומיים ברורים ומקסימים;
הסברים באנגלית קלה;
שיטת סידור ברורה ויעילה - גאון מי שכתב אותו.
שלישית, יש בו את כל המידע שאתה זקוק לו. אם רק אלמד אותו בעל פה, הציון שלי באנטומיה יהיה יפה ועגול.
יש לו רק חיסרון אחד, זניח: יש בו 1164 עמודים. לולא הייתי צריכה לסחוב אותו איתי הייתי אומרת, כן ירבו.
למרות כל זה לא אמליץ לכם לקנות אותו (צר לי לומר זאת, אבל הוא לא כל כך שימושי) וגם לא לקרוא אותו, אלא אם כן יש לכם עניין מיוחד בעצמות או בשרירים. אין לכם? באמת?
אבל למה?
בכל אופן, אם לא תיזהרו, תגלו יום אחד שדווקא חשוב לכם לדעת האם יש או אין בורסה במרפק (ויש): זה מדבק.
האחים שלי מדקלמים עצמות בכף היד;
אחי הקטן, עוד לא בן ארבע, מבקש שיקריאו לו מגריי לפני השינה. אני לא אשמה! בחיי! הילד הזה משוגע על אנטומיה.
זה התחיל באופן די תמים. הוא הסתכל לי בדפים וראה איור של עצמות כף היד.
הוא: מה זה?
אני: עצמות שיש לך בתוך היד.
הוא (מביט בריכוז ביד שלו, הופך אותה, מביט שוב): לא, אין לי.
אני: יש לך בפנים. הנה, אתה מרגיש שזה קשה? זה עצם.
הוא (בהבזק השראה): גם זה עצם! (נוקש על הגולגולת) וגם פה יש! (צלעות)
אני (ממלמלת לעצמי): סאבסקפולר נרב...
הוא: פפר! פפר! תראי - צמה מתקפלת! (הרבה צמות - צמה אחת. היגיון בריא)
אני: אתה פשוט איינשטיין, ילד. נכון, העצם מתקפלת! קוראים לזה מפרק.
הוא (ממפרק את כל הגוף: מטלטל ידיים, רגליים, כפות ידיים, מעקם את הצוואר): הנה מפרק הנה מפרק הנה מפלק הנה משלק הנה משלל הנה משלח...
היי, הנה צמה (לסת) והנה צמה (לחי) ומה זה באמצע פה?
אני: והאוריג'ן שלו הוא פה בסקפולה, בספיין אוף סקפולה...
הוא: מהההההההההההההה זההההההההההההה פההההההההההההההה??????????????
אני: אמא, אני לא מאמינה, הילד הזה אנטומיסט מלידה. זה שריר, חמוד. כשהוא רפוי הוא רך והוא יכול להתקשות - תראה -
הוא (במשך חודש, כבר): הנה צמה. הנה מפרק. תראו, יש לי שריר.
[...]
אני: ועכשיו אתה תשחק או תקרא ואני אלמד קצת, טוב?
הוא (בדמעות): אבל אני רוצה עוד אנטומיההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!
כן, הרסתי את הילד לגמרי. זה נורא.
שמרו מרחק, אנשים.”