“אני מניח את התקליט הישן על הפטיפון, מפעיל את המנוע הזעיר ועת שנשמע הרשרוש של המחט, עולה בי העקצוץ של הציפייה. האלבום מתחיל ב-Synchronicity1 האינטנסיבי, כאילו מתפרץ לתוך החדר, ממשיך עם Walkin' in your footsteps האפוקליפטי, מגיע לשיאו בחלקו השני המשובח עם רצף של יצירות מופת ומסתיים עם Tea in Sahara בעל מקצב הבס –תופים המדיטטיבי והנפלא, אשר סוגר את עידן להקת POLICE כולו.
הספר מתחיל בתיאור חוויה פסיכודלית קשה להיטהרות שעבר סטינג עם אשתו טרודי בברזיל בשנת 1987, אשר גרמה לו להיזכר באותם חלקים מחייו שהדחיק והוא מצא עצמו מוצף בזיכרונות .

הוא נולד כגורדון סאמנר בעיירה Wallsend, אשר בפרברי ניוקאסל, ב -1951 לאב קתולי ואם פרוטסטנטית. באותן השנים היו עדיין בחברה הבריטית שראו בנישואין שכאלה בעיה, במיוחד בצפון( באנגליה דווקא הצפון הוא הפחות מפותח).

משפחתו, שבה חוץ מגורדון עוד שלושה ילדים הייתה ממעמד הפועלים ובשלב מסוים אביו פתח עסק של חלבנוּת. גורדון הצעיר גויס לעזור לו בפיזור תוך סחיבת ארגזים כבדים משעה חמש לפנות בוקר בכל מזג אוויר, מה שהטביע בסטינג לשארית חייו את ההרגל להתעורר מוקדם.

גורדון גדל במשפחה רווית מתח כתוצאה מיחסים רעועים בין הוריו. אמו ניהלה רומן עם גבר אחר במשך שנים בידיעת אביו, שאהב אותה אהבת נפש. הבית היה זירה למריבות תכופות ומתח מתמיד. פעם כשחזר מבית הספר הוא תפס את אמו עם המאהב בשעת מעשה, מה שזעזע את עולמו והותיר בו צלקת. כדי להרחיק את הילד מהאווירה הרעילה הוא נשלח לפעמים לסבתו ושם נהג "לנגן" בפסנתר "מוסיקה שבורה" כפי שהסבתא כינתה זאת. בכלל, גורדון התחיל להימשך למוסיקה מגיל מאוד צעיר. למרות היותו "ילד טוב" במהותו, שאפילו נבחר ללמוד בתיכון יוקרתי למתקדמים, בסופו של דבר איבד עניין בלימודים והקדיש את מירב זמנו למוסיקה וקריאת ספרים. לא בכדי, רבים משיריו מבוססים על יצירות שהוא קרא. הוא החל את דרכו המוזיקלית מגיטרה, אך בשלב מסוים התאהב בבס שלדבריו התאים לאישיותו, הלא מתבלטת מדי, יותר.

גורדון ניגן בעיקר בהרכבי ג'אז למיניהם, ביניהם מהסוג המסורתי יותר כמו "ניוקאסל ביג בֶנד"' ואחרים, אך בעיקר בלהקת פיוז'ן בשם Last Exit במשך תקופה ארוכה. עקב מצוקה כלכלית לא בחל מלנגן במחזות זמר, מופעי תיאטרון ואפילו בספינת שעשועים . בהמשך היה מורה בבית ספר יסודי, מה שהיווה המקור היחידי שלו להכנסה קבועה.
את הכינוי "סטינג" (Sting) קיבל כשהופיע לחזרה לבוש בסוודר צהוב עם פסים שחורים, מה שגרם לו להידמות לדבורה.

סטינג מדבר חופשי על כמה מהנשים החשובות בחייו החל מאהובתו הראשונה, שמצאה את מותה ביל צעיר, על מייגן בעלת הרוח החופשית ששברה את ליבו ונטשה אותו למען גבר אחר. לבסוף הכיר את פרנסיס, שחקנית שהפכה לאהבה גדולה וגם לאשתו(לא האחרונה). דוקא אז, כשנולד בנם הראשון, החליטו בני הזוג לוותר על בטחון כלכלי יחסי בניוקאסל ולעזוב ללונדון, אל הלא נודע בחיפוש אחר הגשמה עצמית. תקופה ארוכה סטינג ואשתו סבלו מעוני וחיו אצל מכרות של פרנסיס כי לא הצליחו אפילו לשכור דירה משלהם. היה מוזר לקרוא על סטינג, אחד המוסיקאים העשירים היום, עומד בתור בלשכת עבודה וחותם אבטלה. מרוב מצוקה הוא מספר שאפילו פנה לדת, החל להתפלל ולקרוא בתנ"ך ובברית החדשה. הוא גם הספיק לדגמן, להצטלם לפרסומות ולשלושה סרטים דלי תקציב.

בהיותו מובטל, לאחר עוד ערב של חיפוש דירה כושל, נזכר במתופף אמריקאי אחד,סטיוארט קופלנד, אותו פגש בניוקאסל פעם, שהשאיר לו את מספרו וכתובתו בלונדון. לאחר היסוס, סטינג אזר אומץ וטלפן אליו. השנים גילו מיד שיש ביניהם כימיה מוזיקלית מטורפת. באותו ערב החליטו להקים טריו(שלישייה) – קונספט מוזיקלי פחות מקובל. היה עליהם למצוא גיטריסט מתאים, מה שהיווה משימה לא פשוטה. לאחר נסיון עם בחור נחמד, אך נגן בינוני, הם מצאו את אנדי סאמרס. מה שמעניין,שדוקא שסינגל הבכורה שלהם, Roxanne,זה שפרץ את הסכר והכניס אותם לתודעה, תחילה נחשב על ידם לפחות מוצלח ובקושי נכלל באלבום הראשון .


הטריו שיצרו הביא משהו שונה בתכלית ממה שהיה נהוג אז בסצנת הרוק, שכללה להקות עם נוכחות דומיננטית של גיטרה וסולואים מורכבים ומנגד הרכבי פאנק שהיוו תנועת נגד לאותן להקות. POLICE הצליחה לערבב ביצירה שלה מרכיבים מרגאי, רוק, ג'אז, שהיה בית גידולו של סטינג, לקחת אלמנטים ממוסיקת עולם ולהביא את זה למיינסטרים.
במהלך ארבעת האלבומים שיצרו יחד, סטינג כתב את מירב השירים ואת הטובים שבהם. הוא התחלק בתמלוגיו שהגיעו לו בנוסף להיותו נגן, כמחבר עם שני החברים האחרים, מה שלא תרם לשלווה בלהקה.
לבסוף סטינג מספר כי חש מוגבל מבחינה מוסיקלית בטריו ויצא לקריירת סולו, הנמשכת עד היום, במסגרתה הוציא לאור יצירות מופת רבות.

לסטינג כשרון כתיבה ניכר, הוא ממש ריתק אותי כשסיפר על חייו. להבדיל מאוטוביוגרפיות אחרות שיצא לי לקרוא, היא רחוקה מלהיות אגו – טריפ של המחבר, אשר לוקח את עצמו מאוד בפרופורציה למרות ההצלחה הגדולה. הוא לא שוכח אנשים חשובים בחייו ואפילו מספר על חברי ילדותו בערגה. הוא מעביר תחושה כנה שיש בליבו פינה חמה לכל האנשים האלה, שהיו חלק מחייו בתקופות השונות.

הוא עצמו תיאר את העבודה על הספר כתרפיה עצמית, חוויה לא פשוטה ובו בזמן הנאה גדולה, שבה שחרר את כל מה שהדחיק בצעירותו. הכתיבה הייתה מסע "היטהרות" עבורו כדבריו.
בשבילי זה היה סיפור מופלא על אדם שהיה נאמן לעצמו עד הסוף, לקח סיכונים לשם מטרה גדולה, על כשרון, על התמדה, הקרבה וכוח רצון, על כאב ועל אושר.
בדיוק כך אוטוביוגרפיה צריכה להיראות.

שוב, לא ברור מדוע הספר לא תורגם לעברית. הוא כתוב טוב, ולסטינג יש מעריצים רבים מאוד בארץ שהיו שמחים לקרוא אותו, מה שהופך את זה לכלכלי. לנוכח הידיעה שמתורגמת כמות כה גדולה של סחלה ספרותי, זה תמוה במיוחד.

אני בכל אופן , מעתה והלאה כשאשמע את הקול הנערי משהו, מושך בתחינה RO-OXA-A-NNE! יהיו לזה עבורי ערך מוסף ועומק מיוחדים.
שאפו סטינג, עשית את זה שוב בגדול!”