“הספר בסידרת ג'ק רייצ'ר שהכי אהבתי. ולמה זה מעניין, כי זה הספר שהכוהנת לעיניניי רייצ'ר (העונה לשם אפרתי) הכי פחות אהבה (בעברית נקרא: ניסיון קטלני), וזה לבד מצריך התייחסות כל שהיא. איך את הספר שאני הכי אהבתי אפרתי הכי פחות אהבה...?
אני יודע שטעם הוא עניין סוביקטיבי, אבל שאפרתי תגיד מילה רעה על ספר של רייצ'ר זה אומר הרבה... ושאנוכי שטרם התמסרתי לגמרי לצ'יילד וספרי רייצ'ר יצא השבחים... מצריך דיון מסוים.
זהו הספר השני בסדרת ספרי ג'ק רייצ'ר והשבלונה עדיין לא שלמה. אפרתי הידועה בקפדנותה לענייני עריכה ותרגום הזדעזעה מטעויות גסות, שגיאות כתיב, ושם הגיבורה שמשתנה לו במהלך הספר. כל החוויות הללו לא היו מנת חלקי שכן קראתי את הספר באנגלית (נתקעתי באמצע נסיעת עבודה ארוכה ללא חומר קריאה, החלטתי ללכת על בטוח- קניתי אותו בשדה התעופה בבירמינגהם). אפרתי לא אהבה בעיקר בעיות של חוסר אמינות, אני חושב שהאנטי מבעיות התרגום, כבר העלו את הרגישות של הכוהנת, שכן בכל ספריו של צ'יילד יש בעיית אמינות. ועכשיו, אחרי שהתייחסתי לניסיון שלי להבין למה אפרתי לא אהבה את הספר שאני הכי אהבתי, אספר למה אני אהבתי.
לדעתי בספר זה דמותו של רייצ'ר היא הכי אמינה, רייצ'ר לא חף מטעויות, מזיל דמעה ואפילו, לא תאמינו מגלה חולשה... עזבו חולשה ממש פוביה. בספרים, אנו נוטים לחפש נקודת הזדהות עם הדמויות, אפילו הזדהות קלושה, ולעולם לא הצלחתי מאוד להזדהות עם דמותו של רייצ'ר. לכאורה הייתי אמור למצוא נקודות הזדהות: שננו מעל מטר ותשעים, שנינו בסביבות 100 ק"ג (אצלו קצת יתר ממאה, ואצלי קצת פחות), שנינו היינו בצבא לוחמים, ומכירים טקטיקות צבאיות (אני בצנחנים, הוא ביחידת משטרה צבאית מיוחדת) ובנוסף שנינו שונאים את טום קרוז (אצלי זו שנאת חינם ואצלו זה בגלל שקרוז שיחק את דמותו בסרט הצלף). ולמרות כל נקודות הדמיון לא הצלחתי לרגע להזדהות עם דמותו של רייצ'ר עד לספר זה. יכול להיות שהסיבה לכך הייתה, שלרייצ'ר לא הייתה נקודת תורפה עד כה.
כמה שמחתי לגלות בספר זה נקודת תורפה של רייצ'ר, ממש פוביה. ויתרה מזו פוביה כזו שאני יכול להזדהות איתה במאת האחוזים, פוביה שגם אני סובל ממנה. בכל הניקבות למיניהם שצריך לזחול עם הילדים בטיולים (עין צובה, נחל כזיב פארק איילון) אני נתקף חדרה, וצפיפות מחניקה, אני לא בחור קטן והניקבות האלה נחצבו כנראה כשהאנשים היו טיפה פחות גדולים. ונחשו מה, ריצ'ר סובל מאותה חרדה בידוק. וכשצ'יילד מתאר את ריצ'ר בניקבה שכזו והתחושות שלו ביכולתו המופלאה, ממש התחלתי להרגיש את המחנק וההיפר ונטילציה האופיינית לי למצבים אלה.
יש לצ'ילד בספר זה גם תאורים מדויקים של רגעים קצרים בצורה מדויקת ומרשימה, לדוגמא מעופו של קליע על פני 1200 יארד במשך שניה וקצת על פני שני עמודים.
אני מסכים אם אפרתי שישנה בעיית אמינות, אבל זה לא שונה מספרים אחרים בסדרה, ודמותו של רייצ'ר אמינה יותר מבדרך כלל.
בעניין האמינות הכי הפריע לי לגלות שכל ידיעותיו הבליסטיות והידע הנרחב שלו על כלי נשק מקרו מידע תאורטי בלבד, ויש אפשרות שהוא מעולם לא ירה בנשק מימיו.
אי אפשר לכתוב ספר שיורים בו 11 כדורים מרובה בארט (רובה צלפים בקוטר 0.5 אינץ שזה בערך 12.7 מילימטר) בלי להזכיר פעם אחת את הרתע המפלצתי שיש לרובה הזה, כאילו בועטים לך בכל הכוח בכתף. אני מעולם לא הצלחתי לפגוע כמו שצריך עם הרובה הזה, מכיוון שיש מצב שמהחשש מהרתע שניה לפני הלחיצה על ההדק הייתי עוצם עניים ודוחף את הכתף קדימה כדי להתכונן לזבנג.
מי שמתאר בפרוטרוט 11 יריות כאלה במהלך הספר ולא טורח להזכיר במילה את הרתע הלא הגיוני שיש לרובה הזה מאבד קצת אמינות...
ובכל זאת ספר מצוין.
אולי צריך לקרוא באנגלית.
למי שדאג, הטובים מנצחים- מזל”