“פרדריק דאגלס היה האדם השחור הכי מפורסם בעולם במאה ה19. האמריקאי שצולם הכי הרבה פעמים במהלך המאה, יועץ של נשיאים, שגריר אמריקאי, עיתונאי ועורך כתבי עת, סופר שפרסם רבי מכר, התכתב עם שועי עולם, אבל מעל הכל הוא היה עבד שעשה את דרכו מהגיהנום לחירות.

הספר הזה הוא היצירה שהביאה את דאגלס לגדולה, ותרמה תרומה בלתי ניתנת לזלזול לביטול העבדות בארה"ב. בתור טקסט זו יצירה מכוננת ומשפיעה ברמה החשובה ביותר; החיים עצמם.
אבל כמובן שדאגלס לא ידע שום דבר מכל זה כשהוא כתב את סיפור חייו עד לאותה העת.
הספר הזה חובר כשדאגלס הוא עבד נמלט בצפון ארה"ב כשמבחינת החוק היבש ל"בעליו" הייתה סמכות מלאה לארגן את חטיפתו והחזרתו לדרום.
הוא היה חבר בארגונים נגד עבדות ונשא הרצאות פה ושם, אבל לאחר יציאת הספר הזה הוא הפך לסופרסטאר בחוגי מתנגדי העבדות, והוא ידע לנצל את הפרסום הזה באופן המיטבי ביותר.

הדבר הראשון שבולט לקורא זו האנגלית העשירה ויפה שדאגלס משתמש בה.
הוא משתמש בשפה כמו שסמוראי ישתמש באבחות חרב, או הנדריקס בגיטרה; כל תו מדויק, כל תנועה מכוונת להשפעה החזקה ביותר, ונדמה שהכלי המילולי והאדם דאגלס ממוזגים זה בזה, כאילו המילה הכתובה היא איבר שהוא בשליטתה מלאה עליו.
מעבר למשמעות הפוליטית - היסטורית, זה פשוט טקסט שכתוב באופן מצוין. זה לא רק טקסט חשוב, זה טקסט קולח, חי ומרגש לכשעצמו.
כל מי שמעוניין להשפיע על דעת קהל, להתאמן ברטוריקה או להשתפר בכתיבה יוצרת צריך לקרוא את הספר הזה. זו פשוט כיתת אמן ליצירה ספרותית.

הדבר השני שבולט הוא הזיכרון הפנומנלי של דאגלס לפרטים.
דאגלס ידע שהחברה הלבנה תטיל ספק שעבד משוחרר כתב את היצירה הזו, ועוד יותר תטיל ספק בעובדתיות של תיאורי העבדות, אז לכל אורך הספר הוא מביא שמות מלאים, תאריכים, מיקומים מדויקים, הוא אפילו זוכר את השמות של הספינות בהן הוא נסע למקומות שונים במהלך חייו!

הדבר המשמעותי השלישי הוא המקום של האמונה הדתית בסיפור של דאגלס.
זו נקודה פשוט מרתקת, כי מצד אחד דאגלס משתמש המון בביבליה גם למען קידום הרעיונות שלו לעתיד טוב יותר של האנושות, וגם למען העצמה אישית ברגעי המשבר של העבדות.
הספר הזה מלא בציטוטים מהברית החדשה והתנ"ך, ובאמירות תאולוגיות בשבח החירות האוניברסלית.
מהצד השני, הספר הזה גם מלא בגנאי חריף מאוד של מה שדאגלס מכנה "slaveholding religion".
ההקשר כאן חשוב: באותה התקופה הייתה תחייה דתית פרוטסטנטית בארה"ב בכלל ובדרום בפרט, עם עלייתם של המון מטיפים וכנסיות חדשות (זו למשל התקופה בה המורמוניזם נוצר).
דאגלס מדבר על האדיקות הדתית של אדונים רבים שלו בתקופת היותו עבד, על השימוש בתיאולוגיה ובדת כדי להצדיק את הפשע הזה, ואת המעורבות האישית של כמרים - שהוא מזכיר בשמם המלא - במוסד העבדות שדאגלס חווה.
הסוגיה הזו כל כך הסעירה אותו רגשית שהוא בוחר לסיים את הספר באחרית דבר זועמת שבה הוא מגנה את הנצרות האמריקאית כ"corrupt, slaveholding, women-whipping, cradle-plundering, partial and hypocritical Christianity of this land".
אני חושב שהספר הזה הוא פשוט דוגמה מרתקת לעוצמה ולמשמעות של אמונה דתית, ולכוח שלה ליצור מציאות לטוב ולרע.
אותה הדת, אותו המוסד הדתי הנוצרי פרוטסטנטי, הביא מצד אחד את מתנגדי העבדות - שברובם היו פרוטסטנטים אדוקים והשתמשו המון בנצרות כדי להצדיק את התנגדותם לעבדות - ומצד שני תאולוגיה של אדוני עבדים. הם ינקו מאותו השד הרעיוני, הדתי והתרבותי, ולקחו אותו למקומות של טוב מוחלט ורוע מוחלט בו זמנית.

הדבר החשוב הרביעי הוא המשמעות שדאגלס נותן לרכישת ידע ולמילה הכתובה בפרט במסע שלו לאמנציפציה עצמית.
דאגלס מקדיש הרבה מהספר הזה לתיאור המאבק שלו בתור ילד ללמוד לקרוא ולכתוב.
הוא מספר איך בתור ילד בן 6 - 7 (הוא לא ידע מתי הוא נולד), הוא הגיע לעבדות אצל משפחה עירונית בבולטימור, ואם המשפחה, שלא הייתה מורגלת במוסד העבדות, התייחסה אליו בהתחלה באופן שהוא מתאר כאנושי, והוא היה בהלם מוחלט מכך. הוא מתאר אותה כ"pious, warm, and tender-hearted woman. There was no sorrow or suffering for which she had not a tear. She had bread for the hungry, clothes for the naked, and comfort for every mourner that came within her reach."
היא התחילה ללמד אותו לקרוא, ואז הגיע האירוע ששינה את התמונה; בעלה גילה על כך ואסר עליה להמשיך.
הוא מצטט את הבעל כך: "If you give a n** an inch, he will take an ell. A n should know nothing but to obey his master--to do as he is told to do. Learning would spoil the best n in the world. Now," said he, "if you teach that n** (speaking of myself) how to read, there would be no keeping him. It would forever unfit him to be a slave. He would at once become unmanageable, and of no value to his master. As to himself, it could do him no good, but a great deal of harm. It would make him discontented and unhappy."
מאותו רגע היחס שלה אליו השתנה, והוא מתאר אותה כמי שהושחתה על ידי מוסד העבדות, שהרס בה כל חלקה טובה.
אבל מה שמעניין זו ההשפעה שהייתה לדבריו של הבעל על דאגלס הצעיר; זה יצר בו תשוקה עצומה ללמוד קרוא וכתוב, ולהשיג ידע.
דאגלס מתאר איך הוא למד קרוא וכתוב בהסתר, וממשיך ומתאר איך במשך כל שנות העבדות שלו כל אדוניו נלחמו בתשוקה הזו להשכלה.
הוא היה הולך ברחובות בולטימור בתור ילד ומתערב עם ילדים לבנים שהוא יודע לכתוב יותר טוב מהם, כדי שהם יתחרו בו והוא ילמד מהם כתיבה, הוא היה לוקח את המחברות של הבן של אדוניו ומשנן אותן, בתור נער הוא העביר לימודי קודש וכתיבה ל40 עבדים שחורים בחשאי.
המשמעות שהוא מעניק לידע היא פשוט מרגשת, ומתחברת לשליטה המוחלטת שלו בשפה האנגלית וברטוריקה.

פרט חמישי שאני מוצא מאוד חשוב הוא הדגש של הספר על הבעיה בעבדות בתור קונספט בפני עצמו, ללא תלות במתרחש בתוך מסגרת העבדות.
כלומר, דאגלס מספר כאן סיפורי זוועה על עבדים שנרצחו על ידי האדונים שלהם, על שפע התעללויות מיניות, פיזיות ונפשיות שהוא או אנשים שהוא הכיר עברו, על תנאים שמזכירים מחנות ריכוז ועל ניצול, אבל הנקודה החשובה ביותר לדידו של דאגלס היא החירות שטבועה בכל אדם.
כפי שנכתב על ידי אחד מחבריו בפתח דבר לספר, דאגלס היה עבד בתנאים טובים בהרבה מרוב העבדים האמריקאים. כשאתם חושבים על שיא האימה של העבדות האמריקאית, זה היה ב"דרום העמוק", וספציפית בתעשיית הכותנה. שם רוב העבדים הועבדו, במרחק עצום ממדינות חופשיות, בחברות חקלאיות שרוב חבריהן הלבנים היו בעלי עבדים.
דאגלס לא היה שם, הוא חי במרילנד, מדינת גבול בין הדרום לצפון (בזמן מלחמת האזרחים היא החליטה להישאר חלק מהאיחוד ולא למרוד), עם חברה עירונית מפותחת יחסית, בלי תעשיית כותנה, ובמשך חלקים גדולים מהזמן שלו כעבד הוא הועבד בבולטימור בתור פועל, ולא בחוות.
דווקא מתוך המציאות הזו, של מי שגדל בחוות וראה זוועות, ואחר כך הגיע לעיר לעבדות "נוחה" בהרבה ממה שנפל בחלקם של רוב העבדים, הוא הגיע לאבחנה חשובה:
"When in Mr. Gardner's employment, I was kept in such a perpetual whirl of excitement, I could think of nothing, scarcely, but my life; and in thinking of my life, I almost forgot my liberty. I have observed this in my experience of slavery, --that whenever my condition was improved, instead of its increasing my contentment, it only increased my desire to be free, and set me to thinking of plans to gain my freedom. I have found that, to make a contented slave, it is necessary to make a thoughtless one. It is necessary to darken his moral and mental vision, and, as far as possible, to annihilate the power of reason. He must be able to detect no inconsistencies in slavery; he must be made to feel that slavery is right; and he can be brought to that only when be ceases to be a man."
החטא הגדול ביותר של העבדות אינו בסבל ובאלימות שהעבדים סובלים. גם אם כל עבד מקבל יחס טוב יותר מאשר הוא היה מקבל בתור אדם חופשי, החטא הוא בדה הומניזציה ובלקיחת האוטונומיה של האדם על עצמו. החטא הוא בהפיכת האדם לכלי, בשלילת המשמעות האינהרנטית שלו.
על זה דאגלס מתעכב בספר יותר מאשר על סיפורי הזוועות, ואני מוצא את זה מרתק, ורלוונטי גם לימינו, בהם זוועות פיזיות אין, אבל דה הומניזציה? ביטול האוטונומיה? חד משמעית. ודי לחכימא ברמיזא.

יחד עם זאת, לא מדובר בספר מושלם. יש בספר שני חסרונות משמעותיים עבורי.
הראשון הוא כזה; זו פשוט אוטוביוגרפיה קצרה מדי.
125 עמודים בהוצאה המקורית, שהייתה בגודל של ספרון. זה פחות מ100 עמודים בספר ממוצע, וזה על סיפור חיים פשוט מרתק..
עקב כך דאגלס מדלג על הרבה פרטים או עוסק בהם בקצרה. למשל, ההדרדרות המוסרית של האישה ה"מלאכית" שקיבלה אותו בתור עבד. הוא מספר שהיא הפכה לאדם נוראי במרוצת הזמן, אבל אנחנו לא שומעים כאן פרטים על התעללות פיזית או נפשית שהיא ביצעה בדאגלס מעבר לאיסור על קריאה.
עוד עניין הוא שדאגלס לא מספר כיצד הוא ברח מעבדות. הסיבה לכך היא פשוטה והוא גם מציין אותה בספר; הוא חשש שאם הוא יספר על כך, זה יעמיד בסכנה את האנשים שעזרו לו לברוח, וימנע מעבדים אחרים בדרום להשתמש בדרכי בריחה דומות, כי בעלי עבדים ייעשו מודעים להן.
לכן דאגלס מדלג על החלק הזה בסיפורו, ומצר על כך בעצמו.
Alas, לחסרון הזה בספר יש פתרון מצוין; דאגלס כתב עוד שתי אוטוביוגרפיות במהלך חייו, שתיהן יחדיו באורך של יותר מאלף עמודים.. כלומר, יש לי מספיק חומר למלא את הfixation שלי, למרבה השמחה.

החסרון השני הוא יותר מהותי, והוא נוגע דווקא לשפה של דאגלס.
תראו, אני מבין למה הוא בוחר לכתוב איך שהוא כותב, ואין ספק שההיסטוריה מוכיחה שהבחירה שלו הייתה מותאמת לחלוטין למטרה שלו וככזו הייתה אפקטיבית, אבל יחד עם זאת אופן הכתיבה שלו הוא לפעמים "יותר מדי" עבורי.
למה כוונתי? דאגלס כותב את כל הספר הזה עם הפאתוס, המליציות, והדגשים הרטוריים שהעולם האנגלופוני משני צידי האוקיינוס האטלנטי אהב באותה התקופה.
תחשבו לינקולן, ספרות ויקטוריאנית, כל הג'אז הזה..
זו כתיבה שמעריכה כמה שיותר פאתוס ושלהוב תיאורי. דאגלס מגייס כאן את כל כוחות הפאתוס, הסימליות והחזרתיות על אותו רעיון בשפה עשירה עד שזה מקובע חזק במוח.
חשוב לזכור מי היה קהל היעד של הספר הזה; אנשי החברה הגבוהה - בינונית בצפון ארה"ב ואירופה, ובעיקר נשים דתיות (נשים נוצריות היו רוב מתנגדות העבדות באותה התקופה. בכלל, זו תופעה מאוד מעניינת; נשים אדוקות היו בראש תנועות הרפורמה והקדמה החברתית במהלך המאה ה19. הרבה פעמים הן היו מתנגדות עבדות, סופרג'יסטיות, תומכות בחוקי יובש, וזכויות בעלי חיים באותו הזמן.)
הספר הזה נועד להגיע לעקרת הבית שקוראת ג'יין אוסטן ולגרום לה לבכות ולהרהר באצילותו של כותב הספר תוך שהיא אוחזת בפנינים שלה בתדהמה וסערת רגשות. זה עובד, זה עובד מצוין. הספר הזה גרם לי לבכות, גרם לי להתרגש עד עמקי נשמתי, גרם לי לחוות בערך כל רגש שדאגלס רצה שארגיש, אבל מדי פעם האגרסיביות הזו של רטוריקה פומפזית על אותם הרעיונות.. זה יותר מדי. אני הייתי מעדיף בהרבה תיאור יותר עובדתי של אירועים מאשר חלק מהתרגילים הרטוריים הללו.
אתן כאן דוגמה לפסקה שאחד מחבריו של דאגלס מהלל במבוא, ואני דווקא מוצא כאחד הקטעים המיותרים בספר הזה - טקסט שמתאר את מחשבותיו של דאגלס העבד כשהוא רואה ספינות במפרץ:
"I have often, in the deep stillness of a summer's Sabbath, stood all alone upon the lofty banks of that noble bay, and traced, with saddened heart and tearful eye, the countless number of sails moving off to the mighty ocean. The sight of these always affected me powerfully. My thoughts would compel utterance; and there, with no audience but the Almighty, I would pour out my soul's complaint, in my rude way, with an apostrophe to the moving multitude of ships:--

'You are loosed from your moorings, and are free; I am fast in my chains, and am a slave! You move merrily before the gentle gale, and I sadly before the bloody whip! You are freedom's swift-winged angels, that fly round the world; I am confined in bands of iron! O that I were free! O, that I were on one of your gallant decks, and under your protecting wing! Alas! betwixt me and you, the turbid waters roll. Go on, go on. O that I could also go! Could I but swim! If I could fly! O, why was I born a man, of whom to make a brute. The glad ship is gone; she hides in the dim distance. I am left in the hottest hell of unending slavery. O God, save me! God, deliver me!
Let me be free! Is there any God? Why am I a slave? I will run away. I will not stand it. Get caught, or get clear, I'll try it. I had as well die with ague as the fever. I have only one life to lose. I had as well be killed running as die standing. Only think of it; one hundred miles straight north, and I am free! Try it? Yes! God helping me, I will. It cannot be that I shall live and die a slave. I will take to the water. This very bay shall yet bear me into freedom. The steamboats steered in a north-east course from North Point. I will do the same; and when I get to the head of the bay, I will turn my canoe adrift, and walk straight through Delaware into Pennsylvania. When I get there, I shall not be required to have a pass; I can travel without being disturbed. Let but the first opportunity offer, and, come what will, I am off. Meanwhile, I will try to bear up under the yoke. I am not the only slave in the world. Why should I fret? I can bear as much as any of them. Besides, I am but a boy, and all boys are bound to some one. It may be that my misery in slavery will only increase my happiness when I get free. There is a better day coming'"
לי היה באמת קשה לקרוא את הפסקה הזו באופן רציני, אפילו שהיא כתובה יפה.

לסיום, מילה על תרגום לעומת מקור:
הספר יצא בעברית בתרגומה של מיכל אילן בהוצאת "נהר".
האמת היא שיש לי את התרגום, והתכוונתי לקרוא אותו דווקא, אבל אחרי כמה עמודים אמרתי לעצמי ששווה לבדוק את המקור ולהשוות, או אולי לנסות לקרוא את המקור עצמו, כך עשיתי, ומרגע שהתחלתי לקרוא את המקור פשוט לא יכולתי לחזור לתרגום.
עשיתי עוד כמה השוואות בין התרגום למקור בהמשך הקריאה מתוך סקרנות, ואני חייב להגיד שזה תרגום מצוין. הוא מעביר את השפה של דאגלס, הוא מדויק לפרטים, לא סתם התרגום הזה יצא עם ה"מ" המפורסמת של המפעל לתרגום ספרות מופת עליו.
אבל, כי כמובן שיש אבל - מי שיכול לקרוא את המקור, כמובן שהמקור עדיף. זו לא אנגלית שייקספיריאנית, אבל זו גם לא אנגלית של סרט הוליוודי. אני חושב שרוב מי שיודע אנגלית כשפה שנייה יכול להסתדר טוב מאוד עם הטקסט הזה.

מילה על ההיסטוריה האישית שלי עם הספר, אני בטוח לחלוטין שלא יעניין אף אחד מכם, אבל אני סתם אוהב לכתוב דברים כאלו כדי שאזכור לעצמי בעתיד; קניתי אותו באקראי במכירת יד שנייה במושב בית חשמונאי בסוכות תשפ"ד, ליתר דיוק ב5.10.23. אח"כ לקחתי טרמפ עם אדם חביב שגם כן יצא מהיריד, דיברנו על דאגלס והוא המליץ לי על ספר בשם "ספינת עבדים" בתור הספר הכי טוב שהוא קרא. כמה חודשים אח"כ הזדמנתי לנסיך הקטן בירושלים (ז"ל) והזדמן לי לרכוש את "ספינת עבדים". הספר הזה יושב יפה יפה בספרייה שלי ומחכה שאפתח אותו, אני משער שעכשיו הגיע הזמן.

ומשהו אחרון לסיום כי גם ככה זה ארוך להחריד אז למה לא: קראתי את הספר הזה במהירות יחסית עבורי, תוך שני ימי עבודה. במשך כל הזמן הזה הספר בפרט ודאגלס בכלל ליוו אותי במחשבות. כשלא קראתי את הספר והיה לי זמן פנוי, הקשבתי להרצאות על דאגלס או לנאומים שלו. איזה אדם מרתק ודגול! אני מתכוון להגיע לאוטוביוגרפיות האחרות שלו, וגם לנובלה שהוא פרסם.
אפילו אם לא תקראו את הספר הזה, וחבל מאוד שתוותרו על יצירת המופת הזו, אני מפציר בכם לפחות לצפות באיזה דוקומנטרי או להקשיב לפודקאסט על הנפיל הזה, שאחד מחוקריו הגדיר בצדק בתור "נביא החירות".
אין ספק שהדמות שלו הולכת ללוות אותי במשך כל ימי חיי בתור מופת והשראה. אשרינו שזכינו שהילד הזה ילמד קרוא וכתוב גם במחיר הצלפות שוט על גבו.”