“זה היה מעבר חד. מספר בלשי של יו נסבו בו הסיפור מתנהל בימינו בקצב מטורף שלא מאפשר לבלש להספיק להיתעדכן בפרטי רצח אחד כשכבר מודיעים לו על רצח הבא. קצב האירועים המקפיץ את הדופק ואת לחץ הדם של קורא, מזיק לבריאותו, משאיר אותו עייף לאחר הקריאה אך יחד עם זאת צמא לעוד סיפור כזה.
מכל זה עשיתי נחיתה רקה על עמודיו של הספר שנכתב בידי סופרת בריטית אשר כיאה לסופרת בריטית נתנה מקצב אחר לגמרי ליצירה שלה. מקצב בו לבלשית המתוקה מייסי דובס יש מספיק זמן לגמור לשתות את כוס התה שלה של 5 אחרי הצהרים ולהגיע בנחת למקום מרוחק על מנת להציל מישהו הנצמא במצוקה.
האמת שהוקסמתי מהספר. אני לא נוהגת לשרוף חזיות אבל זה תמיד מחמיא לי כשגיברת הספר היא דווקא אישה. אני גם אוהבת לקרוא ספרים על תחילת המאה הקודמת. ואני גם די מחבבת ספרות בריטית.
בספר אנחנו מכירים את מייסי דובס החמודה. מייסי באה ממשפחה ענייה ובזכות כישוריה וקצת עזרה מאנשים טובי לב קיבלה השכלה באוניברסיטת אוקספורד והתחילה לנהל סוכנות בלשות משלה.
בספר מעורבב מקרה מסתורי אותו מייסי עומדת לפתור וסיפור אהבה עצוב שהייה למייסי בזמן מלחמת העולם הראשונה.
נכון שהספר מכוון לקהל היעד הנשי, אבל לדעתי כל אחד שמחבב ספרים על התקופה וזו ואוהב כל מה שקשור לבריטניה יוכל להינות ממנו.”