הנורה האדומה נדלקת. עכשיו משדרים. האדרנלין מציף את העורקים. זרימת הרעיונות. החיבורים הספונטניים והמעברים המתוכננים. הדמויות. העניין. חדוות הניצוץ בעין. הריגושים. חגיגת השידור החי. הפעם כספר: דן שילון בשידור חייו. ילד תל-אביבי מהופנט לרדיו וחולם על שידור. כעבור 40 שנות שידור חוזר שילון לנקודת ההתחלה ובוחן את הדרך ואת דרכו שלו. זהו סיפורה של התקשורת האלקטרונית בישראל בין עידן בן-גוריון לעידן נתניהו, בין הקול הממלכתי האחד לרב-קוליות של שמים פתוחים. הוא היה ראשון לבשר על פרישת בן-גוריון ממפא"י וראשון להפגיש את יצחק רבין עם אביב גפן בשידור חגיגי, חודש לפני הרצח. הוא ספג פגיעה ישירה בשידור במלחמת ששת הימים והחמיץ בטעות את מותו במלחמת יום הכיפורים-אם כי לא את השמועות על כך; הוא היה כתבנו באולימפיאדת מינכן ושליחנו לקמפ-דיוויד; הודח משידור במלחמת לבנון וזעם באולפן המשותף במלחמת המפרץ; הוא קומם עליו את מנחם בגין ואת לאה רבין, סילק מהאולפן את הרמטכ"ל מוטה גור, הביך את סאדאת, ניצח את מהטה והנציח את פברוטי. שילון מגולל את סיפורו במבט חד ונוקב - דרכו האישית והמקצועית אל שיאי הצפייה ואל מה שמאחוריהם. כנותו אינה פוסחת על הצללים שמעבר לזרקורי הטלוויזיה, נסיונו העיתונאי העשיר מאפשר לו לבחון בעין מפוכחת את הסבך המפותל של פוליטיקה ותקשורת האחוזות זו בזו ומקרינות זו על זו. זוהי זירת חייו - על הדרמות והחגיגות, הפרסים והטעויות - סערת השידור החי.